לראשונה מזה כמעט שני עשורים, בית״ר ירושלים פותחת עונה כאחת הפייבוריטיות המרכזיות לאליפות. יש לה כוכבים ישראליים מלהיבים, את הבלם הטוב בליגה, גרזן במרכז השדה, ולצידו שחקן בית בן 22 שאולי יהיה הכוכב הבא. היא איבדה שחקן חשוב, אבל היריבה הגדולה מהשנה שעברה איבדה שחקן חשוב יותר. היא הביאה בזול שחקנים שיכולים לעשות הבדל. השינוי הגדול ביותר נעשה בעמדת המאמן: אלמוג כהן, שעשה עבודה פנטסטית בתור המנהל המקצועי, יהיה גם זה שמנהל בפועל את המשחקים ודואג לשמור על השחקנים מרוצים. זה יכול להיגמר באליפות, או להתפוצץ לכולם בפנים.
מקום 5 בליגה
העונה שהייתה (עונת 25/26)
לפני תחילת העונה בית״ר קיבלה בערך 17% סיכוי לזכייה בסוכנויות ההימורים, יחס של כמעט חצי ממכבי תל אביב והפועל באר שבע. במחזור השלישי, אחרי הפסד 3-2 להפועל תל אביב ו-4 נקודות מ-9 אפשריות, מעט מאוד אנשים חשבו שבית״ר תהיה רחוקה 3 נקודות בלבד מאליפות.
אבל הריצה של בית״ר נבנתה צעד אחר צעד, והצעד הראשון והחשוב ביותר היה מה שקרה אחרי המחזור השלישי. הקבוצה שילמה 100 אלף יורו כדי שבלם גיאורגי בשם לוקה גדראני יקדים את ההגעה שלו לקבוצה. מהרגע הזה ועד המחזור ה-32 בחיפה בית״ר לא תספוג שלושה שערים במשחק, ונחשו מי לא שיחק בחיפה. ב-30 משחקים עם גדראני בהגנה בית״ר לא ספגה יותר משניים; בלעדיו, שתי שלישיות בשישה משחקים.
הצעד הנוסף ששדרג את בית״ר ירושלים לעבר מאבקי האליפות זו ההבאה של בוריס אינו וננה אנטווי בחורף. השניים הביאו עוצמה לקבוצה ששופעת ביצירתיות והפכו אותה לחסינה יותר. במשחק הראשון של אינו, בית״ר ניצחה בתוספת הזמן במושבה, השלימה ריצה של 9 ניצחונות ב-10 משחקים, ועלתה בפעם הראשונה למקום הראשון.
הפציעה של אצילי האטה את הריצה הזו והפועל באר שבע עלתה ליתרון של 6 נקודות בפסגה, אבל בית״ר חזרה. פיגור בנתניה הפך ל 8-2 היסטורי, ופיגור ביתי 2-0 מול טבריה הסתיים בניצחון 2-3 דרמטי. ניצחון במחזור ה-29, שוב על הפועל פתח תקווה, החזיר את הצהובים-שחורים לפסגה.
כמו שהטיפוס אל הפסגה קרה בצעדים, גם האליפות הלכה לאיבוד בשלבים.
הפסד 3-0 בחיפה מול מכבי שסיימה את העונה, כאשר גדראני ואצילי פותחים על הספסל. יתרון בדקה ה-77 במשחק העונה משער קשה של שועה שנמחק 4 דקות לאחר מכן. ובמחזור ה-35 בית״ר מגיעה – שוב למושבה – רק שהפעם המלאבסים לא היו מוכנים להפסיד. בית״ר נראתה עייפה, לא הצליחה להגיע להזדמנויות רבות ואיבדה סיכוי לאליפות.
כתבנו פה רבות על בית״ר של העונה שעברה וקראנו לה קבוצת כאוס. זו קבוצה שקשה היה לדעת מה המהלך הבא שלה. ירדן שועה ועומר אצילי קיבלו חופש על המגרש, חיפשו ללא הפסקה את הפעולה המסוכנת. טבען של פעולות מסוכנות הוא שאחוזי ההצלחה שלהן נמוכים יותר, ולכן דקות ארוכות במשחקים של בית״ר נראו כמו בלאגן, רק כדי שמסירה מבריקה תפרוץ את ההגנה ותוביל לגול. והיו הרבה כאלו – 2.2 שערי זכות למשחק.
הצד השני הוא משחק הלחץ. להבדיל מבאר שבע והפועל תל אביב שחונקות את היריבה באופן שיטתי, בית״ר מתנפלת על מובילי הכדור באופן פראי, וגם כשהוא לא חוטף כדור הוא מוביל לבלבול אצל המגנים של היריבה. באותו משחק מפורסם בנתניה, איבדו היהלומים 62 כדורים בחצי שלהם רק במחצית הראשונה, איבוד כדור כל 50 שניות. בית״ר לחצה לעיתים ברמת סיכון מקסימלית, כששמונה שחקנים שלה נדחקו לשטח של רבע מגרש קרוב ליריבה. זו טקטיקה מסוכנת שיכולה לעלות בספיגה של הרבה שערים כשהיא נפרצת, וגדראני בלט במיוחד ביכולת שלו לחפות ולנקות מאחור. היכולת שלו זיכתה אותו במקום השלישי בדירוג העונה שלנו.
במקום השני גם שחקן של בית״ר. ירדן שועה עם העונה הטובה ביותר בקריירה שלו, חילק מסירות מבריקות אחת אחרי השנייה. הסטטיסטיקה מראה 8 בישולים, אבל בדירוג יוצרי המצבים שלנו, שמודד לא רק את המסירה הנכונה אלא את כל המסירות שיצרו מצבים מסוכנים ואת האיכות שלהן – הוא ראשון בפער גדול. לצד עוד 15 שערים (4 בפנדל) זו הייתה עונה גדולה שלו. לצידו עומר אצילי, שסיים רביעי לפי הדירוג הממוצע וסיפק לקבוצה את אלמנט ההפתעה. ביחד עם עליית מדרגה של בראיין קרבאלי, ירדן כהן שהיה אחת מהפתעות העונה ועונת פריצה של עדי יונה שנגמרה במרץ, בפציעה כואבת, הרבה שחקנים במדים הצהובים-שחורים יזכרו את העונה הזו לטובה.
והיה גם מאמן אחד: ברק יצחקי ובית״ר התקדמו יחד מהפלייאוף התחתון בעונת 23/24 עד פסע מאליפות בעונה שעברה. ההצלחה שלו הייתה כרוכה בזו של אלמוג כהן ולעיתים היה קשה לדעת למי בדיוק להעניק את הקרדיט או לבקר על החלטה כזו או אחרת. אחרי מו״מ בין יצחקי לבית״ר שהתפוצץ, לפי דיווחים, על עשרת אלפים שקל בחודש, כמה מחלוקות מקצועיות וענייני כבוד, הקריירות שלהם התפצלו וכהן מונה למאמן הראשי. בעונה הקרובה, הצל״ש או טר״ש יהיה ברור מאוד.
מה נראה בעונת 26/27
קיץ סוער מתחולל בירושלים, ולפני שניכנס לפרטים על מה היה, מי הגיע ומי לא הגיע, השורה התחתונה היא שגם בסגל הנוכחי יש קבוצה חזקה. אפילו חזקה מאוד.
מנקודת מאקרו, אין לבית״ר נקודות תורפה בולטות. קבוצות אחרות מצטיינות (לכיוון ה-100) בפרמטר או שניים, במקרה הירושלמי אין היבט במשחק שהקבוצה עילאית בו, אבל גם אין לה חולשות מובהקות.
המצבים מיוצרים בעיקר על ידי שועה ואצילי. החזקת הכדור (שנשקה ל-60% בעונה שעברה) היא השנייה בטיבה בליגה ובית״ר תשלוט בכדור מול כל קבוצה מלבד, אולי, באר שבע. על הלחץ כבר דיברנו, ומבחינת האיום מרחוק אצילי כבר הדגים בקמפיין האירופאי שאי אפשר להשאיר אותו בטווח בעיטה מהשער.
בהגנה אפשר למצוא את צמד הבלמים הטובים בליגה ואחד מהמגנים הימניים הטובים, יש מי שיחתוך מהאגפים או מקו שני (במיוחד כשעדי יונה יחזור). אפילו במהירות ודריבל יש את קאלו שמאזן יחסית למתחרות ומבחינת השפיץ של הנעל, שון וייסמן כבר היה מלך שערים באוסטריה וכבש 20 בליגת המשנה בספרד.
ולמרות שהעזיבה של ירין לוי היא מכה לקבוצה, צד המגיעים עולה על צד העוזבים. אז למה אוהדי הקבוצה מרגישים שזה עדיין לא מספיק?
הסיבה הראשונה היא הפער הקטן אבל המכריע בין ״טוב מאוד״ ל״מצוין״. ולבית״ר חסר ה-משהו הקטן הזה. כנראה קשר בעמדה 8.
בית״ר יכולה לשחק בכמה וריאציות, אבל ההרכב האידיאלי הוא 4-3-3 עם שועה באמצע, אצילי בימין ואנסה או קאלו בשמאל. בקישור, בהרכב כזה, זה השילוב הרצוי:
- קשר 6 שיודע להניע כדור, לצאת עם הכדור ברגל וליירט מסירות. יכול להיות בלוק הגנתי סטייל לוקאס ונטורה אבל גם נייד יותר, בסגנון ירין לוי. כרגע, גם אינו וגם וורקו מסוגלים לשחק את העמדה הזו
- קשר 8 שמתפקד בתור מטרונום, קובע קצב, יודע לפתוח את המשחק, להחזיק את הכדור. מצד אחד זה שחקן שירד אחורה וישחרר את הקבוצה מהלחץ, ומצד שני יבשל או ישבור את קווי ההגנה במסירות. בליגה אלו אליאל פרץ שמבצע את התפקיד מושלם בב״ש, או קניקובסקי כששיחק במכבי ת״א. אינו או וורקו יכולים לשחק בתפקיד הזה, אבל זה לא התפקיד הטבעי שלהם. גם מוצ׳ה או זיו בן שימול יכולים להיות פתרון לעת מצוא, אבל לא פתרון קבוע.
- קשר 8+ שיודע לתקוף, או לפרוץ קדימה עם הכדור או לנוע בלעדיו ולעשות תנועות לעומק. הוא זריז ואגרסיבי ומסוגל ללחוץ את הקשר האחורי של היריבה. עדי יונה, ברגע שיחזור מהפציעה, ישתלט שוב על התפקיד הזה.
עמדת ה-6 מאוישת. עמדת ה-8+ גם, ועוד על ידי אחד מכוכבי העתיד של בית״ר.
מה חסר? קשר 8 שיחבר בין כל החלקים. אחד שהשחקנים יודעים שהוא שם ואפשר למסור לו, אחד שיכול להוריד משועה ואצילי את נטל היצירה, ולכבוש מרחוק מפעם לפעם. יש לקבוצה הזו מספיק שחקנים שיבקיעו, יש שחקנים שיחלצו כדורים, אבל מה שישדרג את בית״ר יותר מהכל יהיה השחקן שיחבר את כולם במרכז השדה.
אנחנו נראה לא מעט גם את מערך 3-5-2 עם שלושה בלמים ושון וייסמן בתור חלוץ לצד שועה. זה הרכב מעניין, במיוחד כשאצילי לא על המגרש, שיקשה על יריבות שירצו ללחוץ את בית״ר. מוזי תפור על תפקיד הווינגבאק השמאלי בעוד המהירות של אנטווי תסגור את צד ימין. מערך חזק מאוד של בית״ר שבו אנחנו נראה עד כמה נשאר בשון וייסמן מהשחקן שהיה שווה 8 מיליון יורו כששיחק בספרד.
הסיבה השנייה לתחושה הזאת של האוהדים היא שועה, אצילי ומשחק הלחץ.
חלק מהקסם של בית״ר היה ביכולת לבנות לשועה ולאצילי תפקיד ייחודי. לשועה היה חופש לנסות את הפעולה היצירתית מתי שהוא רוצה. הוא נגע בכדור בממוצע כפול מחלוץ ממוצע, ודייק רק ב-66% מהמסירות שלו, אחד המספרים הנמוכים בליגה, ולפי הספירה שלנו הנמוך מכולם בין מי ששיחק יותר מאלף דקות. זו לא תקלה, זו השיטה: היוצר מספר אחת של הליגה מנסה את המסירה הקשה שוב ושוב, ומקבל רשות להיכשל. אצילי קיבל חופש לבעוט, ובעט: 107 בעיטות לשער, הכי הרבה בליגה. שניהם קיבלו פטור חלקי ממשימות הגנתיות, והיו הצמד עם המספר הנמוך ביותר של פעולות הגנתיות בכל קבוצות הצמרת. מסביבם עבדו האחרים.
עכשיו לאלמוג כהן יש בחירה: האם ללחוץ על הצמד הזה ולהכניס אותו לתבנית, או לשחרר ולתת להם את החופש.
מצד אחד, לחץ תלוי בהירתמות של הקבוצה כולה למשימה. מספיק ששחקן אחד, ובטח שניים, לא ילחצו, כדי לעשות את ההבדל בין לחנוק את הנעת הכדור של היריבה ולחטוף כדורים בשליש האחרון, ובין לחץ שנשבר והחלוץ של היריבה לבד מול השוער. במובן הזה, כהן חייב את כל עשרת שחקני השדה שלו רצים בלי הפסקה, סוגרים נתיבי מסירה. לוחצים.
מצד שני, יצחקי ידע לשלב בין הצלחה בלחץ ובין מספיק חופש לשחקנים היצירתיים. אם כהן ימשיך להתעקש אבל לא יצליח לרתום את הכוכבים שלו למשימה, אנחנו נראה פיצוץ בבית״ר. הלחישות כבר נשמעו בקמפיין האירופי, על תלונות מצד הכוכבים שמוחלפים בדקה ה-65. זה גם התסריט שבו הר הגעש מתפרץ ומכסה את העיר בלבה רותחת. בקיצור, שחקנים או מאמנים יעזבו, והקבוצה תסיים את העונה במקום החמישי. תסריט קצה, אבל אחד שיכול לקרות.
מספר הספיגות של סילבה אולי השתפר בעונה שעברה מ-1.4 ל-1.1 למשחק, אבל זו בעיקר תוצאה של התחזקות ההגנה סביבו. אחוז ההצלות שלו, שעומד על מעט מתחת ל-70%, הוא בינוני, וכך גם היציאות שלו לכדורי גובה. על שמו רשומות כמה טעויות קריטיות, וגם קבלת ההחלטות שלו לא ידועה לטובה.
מצד שני, למרות שהטעויות שלו בולטות, הוא עושה עבודה יפה לשוער ליגת על וסיים במקום ה-5 בציוני השוערים של ליגת העל. כשהוא מרוכז וחד, יש לו אינסטינקטים נהדרים והוא מסוגל להציל כדורים קשים. העונה זו תוכרע, בין היתר, על היחס בין ההצלות הגדולות שסילבה יציל ובין הטעויות שיבצע.
כדאי לשים אליו לב כי וורקו הוא בדיוק השחקן שאלמוג כהן מחפש, שחקן שנותן עבודה, לחץ, תנועה לעומק. בתחילת אוגוסט מלאו לו 22, מה שאומר שיש ים מקום לשיפור. וורקו יצטרך להראות שהוא לא רק נע על המגרש אלא גם מנצח את המאבקים במרכז השדה, ולספק תרומה התקפית יציבה. אם זה יקרה, הוא יהיה שחקן הרכב כבר העונה ושחקן חשוב בשנים הבאות.
כהן מצליח לרתום את שועה ואצילי, והלחץ הקבוצתי חונק את היריבות מבלי לאבד את היצירתיות. הקשר שמגיע לפני סגירת החלון מייצב את הקישור ליד אינו, וייסמן הופך לסופר סאב וכובש פעם אחר פעם כמחליף, עדי יונה חוזר בספטמבר ומוסיף מעל 10 שערים מהקו השני. בפלייאוף העליון בית״ר עוברת חלק בין המערכים, מנצחת במשחקי העונה וחוגגת בטדי כבר במחזור ה-33 אליפות ראשונה מאז 07/08.
הרכש בקישור לא מגיע, וורקו ומוצ׳ה מתקשים, אינו או גדראני נפצעים ומיגל סילבה מחלק מתנות כל שבוע שני. שועה ואצילי לא מתחברים לדרישות של כהן, ההחלפות בדקה ה-65 הופכות לסיפור של כל שבוע, ועוד לפני דצמבר אברמוב צריך לבחור את מי הוא אוהב יותר. האווירה הרעילה גורמת להפסדים מיותרים, המרוץ לאליפות נגמר בשביל בית״ר עוד לפני הפלייאוף. כהן חוזר לתפקיד המנהל המקצועי, ובית״ר מסיימת מחוץ לאירופה.
הסגל הזה טוב מספיק כדי להילחם על האליפות עד הפלייאוף, וכל עוד גדראני בריא ההגנה יציבה. השאלה היא כמה מהר כהן ימצא את האיזון בין העבודה לחופש, וכמה נקודות יעלה לו ללמוד את התפקיד תוך כדי תנועה. בליגה כל כך מאוזנת בפסגה, זה יכול להיות ההבדל בין המקום הראשון לשלישי.