יוצרי המצבים הטובים ביותר בליגה לעונת 25/26

אלו 20 יוצרי המצבים הכי טובים שהיו בליגה בעונה שעברה. אבל למה בכלל צריך דירוג של יוצרי מצבים אם אפשר לספור בישולים?

בואו נבין למה בישולים הם מדד גרוע לאיכות יצירת מצבים:

אנחנו לרוב מדמיינים בישול בתור מסירה גדולה שמעמידה את החבר לקבוצה מול שוער, אבל בפועל, חלק גדול מהאסיסטים הם כמו של פייר קורנו לקנג׳י גורה:

מחזור 19, מכבי חיפה מארחת את מכבי תל אביב. בדקה ה-81 מוסר קורנו מסירה פשוטה באגף לגורה, שנמצא בערך 35 מטר מהשער. הקיצוני מקורסאו פורץ על פני 20 מטר, נכנס בין המגנים של מכבי ת״א ומסיים באומנות מתוך הרחבה, באחד המבצעים האישיים של העונה. מהלך שכולו של שחקן אחד.

וקורנו? קורנו זכה בבישול.

מבישולים ליצירת מצבים

הבעיה היא שבישולים הם מדד די מקרי. או כמו שאלכס אולנשסקי כתב ״בישולים הם אקראיים מעונה לעונה״.

אולשנסקי הוא אנליסט כדורגל שבחן לפני יותר מעשור את השאלה הבאה – אם ניקח שחקן שבישל 10 שערים בעונה, ושחקן אחר שבישל 5 שערים באותה עונה – האם נראה שגם בעונה הבאה השחקן הראשון יבשל יותר?

התשובה, בגדול ואחרי בחינה סטטיסטית – לא. שחקן יכול לבשל 10 שערים בעונה אחת ופעמיים בעונה שאחריה, בלי ששום דבר במשחק שלו ישתנה. מה שמשתנה הוא בעיקר הסיומת של החברים שלו לקבוצה.

אחד שמכיר את התופעה מקרוב הוא ברונו פרננדס ממנצ׳סטר יונייטד.

הפליימייקר הפורטוגלי סיים את עונת 23/24 במקום ה-20 בטבלת הבישולים באנגליה, היו לו 8 בישולים בסה״כ. בעונה הבאה הוא כבר טיפס למקום הרביעי עם 10 בישולים.

והעונה? ברונו הוליך את הליגה בפער עצום עם 21 אסיסטים, יותר משתי העונות הקודמות ביחד. איזה טריקים חדשים למד ברונו פרננדס בגיל 31 שהוא לא ידע קודם?

התשובה היא, בגדול – שום דבר. אם היינו מסתכלים נכון על הנתונים היינו רואים שגם קודם היה מדובר במוסר מהשורה הראשונה באנגליה ובעולם.

4 שנים ברצף הוביל פרננדס את הפרמייר ליג במדד שפעם קראו לו מסירות מפתח, והיום החליפו לו את השם ל״יצירת מצבים״. באותה עונת 23/24 הוא ייצר 114 מצבים אבל רק 8 מהם הפכו לבישול.

מי שהוביל את הליגה היה אולי ווטקינס מאסטון וילה, ש-45 המצבים שייצר, שליש מברונו, הסתיימו ב-13 שערים. העונה ווטקינס בישל שלושה שערים בלבד.

זו לא סיפור בודד. לעומת בישולים, ייצור מצבים הוא מדד שאנחנו יכולים לסמוך על המהימנות שלו הרבה יותר.

במעבר חד לליגת העל

אצלנו בליגה, ירדן שועה וקינגס קנגוואה סיימו את העונה האחרונה צמודים במקום הראשון ביצירת מצבים, ושועה סיים ראשון בפער במדד ״יצירת מצבים גדולים״.

אלא מה, כמו רוב המדדים האנליטיים עם השמות המפוצצים, המודל שמייצר את המדדים הללו לא תמיד תופס את הניואנסים של הכדורגל. ברוב החברות שמייצרות נתונים ורוב האתרים שמציגים אותם, יצירת מצב היא פשוט להיות השחקן האחרון שמוסר לבועט.

פייר קורנו ״יצר את המצב״ בשביל קנג׳י גורה למרות שהוא מסר לו מסירה פשוטה. לעומת זאת, מסירות ששוברות קווי הגנה ופותחות את המשחק – לרוב לא נחשבות.

מדד יצירת המצבים שאתם רואים כאן נבנה במשך השנה האחרונה במערכת ״קשר אחורי״, והוא מבוסס נתונים שאין כמוהם באף מקום אחר. הוא מבוסס גם על כמות אבל גם על איכות.

מה זו איכות? בואו נבין אותה דרך הבישולים של בית״ר ירושלים בפלייאוף מול הפועל באר שבע:

במשחק בטרנר קאלו לקח את כל אגף ימין של באר שבע לסיבוב, לפני שסידר לאצילי לגלגל את הכדור פנימה מול שער ריק. 70% הבקעה.

בסיבוב הבא, טימוטי מוזי יזהה את ירדן שועה וימסור לו 20 מטרים מהשער, ושועה יצליח להכניס את הכדור שקפץ על הדשא בדיוק לפינה של מרציאנו. 3% שער.

שני בישולים, שני מצבים שנוצרו. פער עצום באיכות.

אם מתקדמים על הציר מלמעלה למטה, מתחילים מהשחקן שמייצר את מצבי ההבקעה הטובים בליגה. אלו השחקנים שמצטיינים בלהכניס את הכדור לאזורים שמהם קל לבעוט ולהבקיע.

אם מתקדמים על הציר מימין לשמאל, מתחילים מהשחקן ששובר את קווי ההגנה ויוצר מצבים מתקדמים לקבוצה יותר טוב מכל אחד אחר. אלו השחקנים שיודעים לקחת התקפה לא מסוכנת ולהפוך אותה למסוכנת.

יש שחקן אחד שעשה את שני הדברים הללו טוב יותר מכל אחד אחר בעונה שעברה:

ירדן שועה, בתפקיד החלוץ הפליימייקר, היה קונצרט של איש אחד בייצור מצבים – גם שבירת קווי הגנה, גם ייצור מצבי כיבוש מסוכנים.

אחריו, היו עוד כמה שעשו את שני הדברים מעולה, בעיקר קנגוואה, לויזו, חדידה ורביבו.

בצד ימין למטה, נמצאים שוברי הקווים המצטיינים: אליאל פרץ ומאור לוי הם שניים שמצטיינים הרבה יותר בלמסור את ״המסירה שלפני המסירה״, למרות שהם גם יודעים לתת את הפס האחרון.

בצד שמאל למעלה, תמונת המראה:

סתיו טוריאל, שגיב יחזקאל ובמידה מסוימת מתיאס דאבו מצטיינים במסירה ששווה מצב הבקעה, הרבה יותר מאשר בעבודת הבנייה שבמרכז המגרש.

לטובת מי שלא מזהה חלק מהשחקנים, זה דירוג 20 הראשונים (בשקלול של 40% לטובת שבירת קווי הגנה ו-60% יצירת מצבי הבקעה)

1. ירדן שועה
2. קינגס קנגוואה
3. לויזוס לויזו
4. קנג׳י גורה
5. גיא חדידה
6. עומר אצילי
7. דן ביטון
8. אליאל פרץ
9. רוי רביבו
10. מאור לוי
11. סתיו טוריאל
12. מתיאס דאבו
13. תומר אלטמן
14. אמיר גנאח
15. איגור זלטאנוביץ׳
16. עוז בילו
17. מתיאס קודג׳ו
18. דולב חזיזה
19. שגיב יחזקאל
20. שיוויון (כמעט מוחלט) בין הליו וארלה, וארלה מנצח בשובר שיוויון..

איפה סהיטי, רטנר, פלקושנקו?

כמה מיוצרי המצבים הכי טובים בליגה שלנו לא נמצאים ברשימה הזו בגלל שהם לא השלימו 1,500 דקות. העונה, אולי נראה אותם משחקים יותר ובולטים יותר. בואו ניתן להם כבוד.

אמיר סהיטי ממכבי תל אביב היה השחקן היחיד בליגה שיכל להתחרות עם ירדן שועה בשבירת קווי ההגנה. לפי סטטיסטיקת יצירת המצבים ה״קלאסית״, סהיטי יצר 1.65 מצבים ל-90 דקות משחק, הרבה פחות מה-2.6 של קנגוואה או ה-3.2 של ירדן שועה. וזו אחת הדוגמאות לאופן שבו המדדים הקלאסיים מפספסים איכות, ומפספסים את השחקן שהופך את ההתקפה למסוכנת מלכתחילה.

מכבי תל אביב גם שלחה לדירוג את קרווין אנדרדה, שהראה ניצוצות יפים מאוד ביכולת המסירה, אבל השחקן האמיתי שלא מדברים עליו מספיק הוא מקסים פלקושנקו. הקשר בן ה-30 הוא מכונת יצירת מצבים של אדם אחד, שמחפש תמיד את המסירה קדימה ויודע למצוא אותה. האסיסט שלו מול באר שבע במחזור ה-1 הוא אחד מהאסיסטים של העונה. היבטים אחרים שלו במשחק פחות עילאיים, אבל כמעט ואין מוסרים כמוהו בליגה.

עוד ברשימה נמצאים נבות רטנר ממכבי חיפה, שעוד נדבר עליו הרבה העונה, אופק ביטון המוכשר שנפצע וסיים את העונה מוקדם ויונתן כהן, שחקן שאמנם לא היה נכנס ל-20 הראשונים אם היה משחק מעל 1,500 דקות, אבל עוד שחקן עם יכולת יצירה שהיא מעט אנדרייטד בליגה שלנו.

לסיכום, זו רק טעימה ראשונה. במהלך עונת 26/27 אנחנו נעקוב מקרוב אחרי יוצרי המצבים הטובים בליגה. יהיה מעניין.