איך מודדים שחקני הגנה?

שחקני התקפה נמדדים בגולים ובישולים. לפעמים גם ביצירת מצבים ואחוז סיומת.
ומה עם שחקני הגנה, שדואגים להשיג לקבוצה את הכדור ולמנוע גולים?

מי שעוקב אחרי זרם ה״נתונים המתקדמים״ בטח מכיר את ה-

״ניצח ב-10 מאבקים על הכדור״
״סיים 3 תיקולים מוצלחים״
״הוביל את הקבוצה עם 7 חילוצי כדור״

כדי לעשות סדר במדדי ההגנה, צריך קודם להבין איזה פעולה עומדת מאחורי כל מספר.

מדדי ההגנה המובילים

תיקולים

גליץ׳, אבל לא רק. כל מהלך שבו הכדור ברגל של היריב, הוא בשליטה עליו ועכשיו שחקן ההגנה מנסה לקחת לו אותו. זה יכול להיות גליץ׳, שליחת רגל, כניסה עם הגוף או פעולה קטנה שמסיטה את הכדור. זה היה אצלו, ועכשיו המגן לקח לו אותו.

מי מתקל: בעיקר קשרים אחוריים, מגנים וכל שחקן שרוצה להשיג את הכדור עכשיו. גם בלמים, אבל פחות, כמאמן, אתה רוצה את הבלם שלך משחק חכם ומסיט את המתקיף לאזורים שבהם הוא פחות מסוכן, במקום לתקוף את הכדור ישירות ולהסתכן בפנדל או בעיטה חופשית ממצב מסוכן.

את הליגה הוביל העונה בתיקולים מוחמד עמאר מאשדוד, ומיד אחריו ג׳ון אוטומאו, זאהי אחמד ושי אליאס.

יירוטים

פעולה שקטה וחכמה יותר. כאן היריב עוד לא קיבל את הכדור. שחקן ההגנה קורא את כיוון המסירה, נכנס לנתיב ומנתק את ההתקפה. אם תיקול הוא ״ראיתי אותך וקפצתי עליך״, יירוט הוא ״אני יודע לאן רצית ללכת״. אין מאבק, אין סיכון לעבירה. פשוט קריאה של המשחק צעד אחד לפני כולם.

מי מיירט: קשרים אחוריים, לפני כולם. אלו שיושבים אחרי קו הקישור הלוחץ, נותנים ליריבה את התחושה שהיא יכולה לשלוח את הכדור קדימה – ואז נכנסים לנתיב המסירה וחוטפים אותו. גם בלמים שיודעים לצאת קדימה בחכמה.

בארץ זה היה בלם שמוביל את המדד הזה. לוקה גדראני, בלם שיודע גם לצאת קדימה וגם לחפות מאחור כמו קשר אחורי, הוביל את הליגה העונה, כאשר צמודים אליו היו עזיז אווטרה, ג׳ון אוטומאו (כן, שוב הוא) ובוני אמיאן.

הרחקות

הכי ״קלאסי של פעם״. הכדור נמצא באיזור מסוכן (בדרך כלל ״מסוכן״ לפי מדדי למידת מכונה. לאו דווקא לפי בתוך/ מחוץ לרחבה) והשחקן מעיף אותו בלי כוונה שהוא יגיע לשחקן מסוים. להבדיל מתיקול או יירוט, הרחקה לא בהכרח מחזירה את הכדור לקבוצה שלך. לרוב היא רק קונה עוד כמה שניות של אוויר. אם בלם מרחיק 12 כדורים במשחק יכול להיות שהוא היה החומה שמנעה את הספיגה, ויחד עם זאת כנראה שהקבוצה שלו בילתה 90 דקות תחת מצור.

מי מרחיק: בלמים. לפני כולם. הם אלו שעומדים בתור קו אחרון לפני השוער, ויש מצבים שבהם אסור להם לקחת סיכון.

בליגה שלנו דוד דומג׳וני מהפועל ירושלים, אחריו אונז׳יי באצ׳ו וחסן חילו.

חילוצי כדור או החזרות כדור (recoveries)

הרבה פעמים תראו שמכנים את המדד הזה ״חילוצי כדור״ למרות שזו לא בהכרח פעולה של חילוץ כדור. זו פעולה של שחקן שהחזיר את הכדור משליטה של הקבוצה היריבה לשליטה של הקבוצה שלו. החזרת כדור יכולה להיות תיקול, יכולה להיות יירוט, אבל היא יכולה להיות גם הגעה לכדור אבוד ששחקן היריבה שולח. כל מה שצריך לעשות זה להיות הראשון שנוגע בכדור ברגע שהוא עובר משליטה של קבוצה אחת לשליטה של קבוצה אחרת.

מי מחזיר: להחזיר כדור זו פעולה של תנועה, ומי שמוביל בה אלו הקשרים שנעים יותר מכולם על המגרש. במקום לספור כמה קילומטרים שחקן נע על המגרש, תספרו כמה כדורים הוא החזיר – זה יעיל לא פחות. מלבד חריגה אחת. השוערים. בדרך כלל תראו את השוערים במקום הראשון במדד, פשוט כי הם הראשונים שמגיעים לכדורים הארוכים שלא מובילים לשום מקום. אז חשוב לסנן את השוערים מתוך המדד ולהסתכל עליו בלעדיהם.

בארץ, הדומיננטיות של עלי מוחמד במרכז השדה כל כך גבוהה שהוא מצליח להשתוות למקום הראשון עם 9.8 כאלו במשחק. מלבדו – כל 8 הראשונים הם שוערים. אחריו מוחמד אוסמן וקינגס קנגוואה.

מאבקים

הם הקטגוריה הרחבה יותר. כל פעם ששני שחקנים מתמודדים על אותו כדור – זה מאבק. לפעמים זה מאבק קרקע, לפעמים מאבק אווירי. לפעמים זה תיקול, לפעמים כתף אל כתף, לפעמים נגיחה אחרי כדור ארוך. תיקול כמעט תמיד נספר כמאבק. יירוט לא. בהסתכלות על מאבקים צריך להסתכל על שני מספרים: לכמה מאבקים השחקן נכנס, ומה אחוז מתוכם שניצח. ככל ששחקן מוכן להילחם יותר על הכדור ולהיכנס ליותר מאבקים, כך האחוז שלו צונח – וצריך לקחת את זה בחשבון כשמעריכים שחקן.

מי נאבק: זה מדד שהוא תלוי סגנון שחקן, ולא תלוי עמדה. ג׳וסלין טאבי מהפועל פתח תקווה זכור בגלל הדריבל שלו, אבל המספר המרשים לא פחות היה למעלה מ-21 מאבקים על הכדור אליהם הוא נכנס במשחק, וניצח קרוב ל-50% מהם.

שני מדדים מעניינים פחות הם חסימות ועברו אותו בדריבל. חסימות יכולות להעיד על שחקן הגנה שזורק את עצמו לפני הבועטים, אבל גם על שחקן שהכדור פגע בו קצת יותר מאחרים. זה מדד של בלמים, ואיתי בן שבת ואיתי רוטמן מובילים את הליגה העונה. מעבר בדריבל הוא המדד השלילי היחיד ברשימה, אבל אין כאן יכולת באמת להשוות בין עמדות שונות. אם לא עברו את השחקן בדריבל העונה, אולי זה בגלל שהוא חומה בצורה, ואולי בגלל שהוא לא עשה מספיק מאמצים הגנתיים.

בשורה התחתונה, אין מדד אחד שמספר לנו מי שחקן ההגנה הטוב ביותר. תיקולים מספרים על התערבות. יירוטים מספרים על קריאת משחק. מאבקים מספרים על כוח, תזמון ונחישות. הרחקות מספרות על מצבי חירום. החזרות כדור מספרות מי מחזיר את הקבוצה לחיים. ו”עברו אותו” מספר כמה פעמים קו ההגנה נסדק.

הבעיה היא שכמעט כל המדדים הללו מודדים את מה שקרה. את הרגע שבו השחקן נגע בכדור, נכנס למאבק או הרחיק סכנה. אבל ההגנה הכי טובה, לפעמים, היא דווקא זו שלא משאירה אחריה אירוע לספור.

הגנה היא גם מניעה

״אם נאלצתי לבצע תיקול – כבר טעיתי״ אמר פעם פאולו מלדיני. האמת שהציטוט המקורי קצת שונה: מלדיני מדגיש שהאמנות ההגנתית מגיעה קודם, בקריאת המהלך ובמיקום.

לשחקני ההגנה יש טוויסט בעלילה: בעוד שמסי ורונאלדו ישברו שיאי שערים היסטוריים, אצל המגנים – אתה לא חייב להוליך את הליגה בתיקולים או בחילוצי כדור. לרוב ,שחקני העל בהגנה לא מציגים מספרי על. למעשה, לפעמים זה פשוט הפוך.

וויליאם סאליבה מארסנל ונבחרת העונה של הפרמיירליג, אחד הבלמים הטובים בעולם, נמצא בעשירון התחתון בפרמיירליג עם 6.6 פעולות הגנתיות מוצלחות ב-90 דקות משחק. במשחק שלם – 6.6 פעולות הגנתיות מוצלחות שנרשמו בנתונים. לשותפו להגנה, גבריאל, יש קצת יותר. 9 פעולות הגנתיות מוצלחות ל-90 דקות. זה מציב אותו קצת מתחת לממוצע הפרמיירליג. וזה הבלם הכי טוב באנגליה העונה, כן?

שחקני ההגנה הגדולים משפיעים על מה שקרה, אבל גם על מה שלא קרה: על המסירה שלא נמסרה, על הדריבל שלא נוסה, החלוץ שלא קיבל כדור לרגל והיריבה שויתרה מראש לתקוף מהאגף שלו.

אם חוזרים לליגה שלנו, שחקן כמו לוקאס ונטורה לא צריך לנצח כל מאבק כדי להשפיע על המשחק. לפעמים מספיק ששחקן יריב רואה אותו מתקרב ומחשב מסלול מחדש.

בשפת האנליטיקה, המניעה חשובה לא פחות מההתערבות.

הדור הראשון של האנליטיקה ההגנתית מתרכז בספירת פעולות:
כמה תיקלת, כמה יירטת, כמה פעמים עברו אותך. הדור הבא מנסה למדוד את מה שלא קרה.

מאמר שהוצג בכנס MIT Sloan, כנס האנליטיקה המוביל בעולם, נקרא ״יותר טוב למנוע מאשר לתקל״ והוא הולך בדיוק לשם. במקום לשאול מי תיקל או יירט, הוא שואל – בעזרת מודלי למידת מכונה – איזה שחקן צמצם את האפשרויות המסוכנות של היריב? כמו מגן שסוגר כל כך טוב את קו המסירה, שהקשר היריב אפילו לא מנסה למסור לשם. בדף הסטטיסטיקה לא קרה כלום. על המגרש ההשפעה קריטית.

אותו כיוון מופיע גם במאמרים על לחץ קבוצתי, רק מזווית אחרת. מודל אחר במחקר האקדמי לא מסתפק בשאלה ״מי חילץ את הכדור״ אלא מנסה להבין את כל הרצף שהוביל ללחץ. גם כאן הבסיס הוא נתוני מעקב: החל מ״איפה עמדו כל השחקנים״ דרך ״מי רץ לאן״ ועד ל-״כמה זמן היה ליריב לפעול״ או ״איזה מסירות היו פתוחות וחסומות״. כאשר יודעים, בעזרת מודל למידת מכונה, כמה מהר שחקן יכול להגיע ולחטוף את הכדור, אפשר לפרק את המודל לכל מרכיביו – כל השחקנים השונים שתורמים ללחץ – ולראות כמה כל אחד תרם להסתברות לחטיפה. לא תמיד זה השחקן שחטף בפועל, לפעמים זה הקשר האחורי שסגר 2 נתיבי מסירה והעלה את ההסתברות לחטיפה מ-40% ל-70%.

ויש גם מחקרים ניסיוניים יותר, שמנסים למדוד נושאים כמו הגנה ללא כדור בקרנות. רוב הדברים הללו עדיין רחוקים מאוד מהאוהד הממוצע ואפילו חצי צעד לפני היישום בקבוצות מקצועניות: בשביל ליישם אותם צריך לעבוד עם נתוני תנועה (נתוני x,y שמתעדכנים למעלה מ-10 פעמים בשנייה) ומודלים מתוחכמים שיודעים להפוך את הנתונים הגולמיים לחכמה מעשית.

אנחנו עוד רחוקים כמה שנים מהיום שבו נפתח אפליקציה ונראה שהבלם שלנו ״מנע 0.43 שערים דרך סגירת קווי מסירה״, אבל יש לנו כבר את החלק הראשון של המשוואה: בכל משחק, גם בליגת העל, אפשר לקבל על כל שחקן את נתוני התיקולים, היירוטים, המאבקים ועוד. הם מספקים הרבה אינפורמציה, אפילו שהם לא מספיקים כדי לקבל את התמונה המלאה.