בואו נוריד מיסקונספציה אחת מהשולחן: בודו הם אכן עיר קטנה בת 50 אלף תושבים, מרוחקת, כמעט בקצה העולם במונחים גיאוגרפיים. אבל הקבוצה הזו אינה סיפור של עוני רומנטי. היא לא "דייגים שעלו במקרה לצ'מפיונס ליג". זו קבוצה קטנה במונחים אירופאים, אבל התקציב השנתי של המועדון מצפון נורבגיה הוא כמעט כפול ממכבי תל אביב ומכבי חיפה, ופי 3-4 מסדרי הגודל של הפועל באר שבע ומכבי חיפה.
לכן השאלה המעניינת היא לא "האם קבוצה ישראלית יכולה להיות בודו גלימט". התקציב שונה, התרבות שונה, הקצב ואפילו מזג האוויר. השאלה החשובה באמת היא מה מועדון ישראלי יכול ללמוד ממועדון אנדרדוג שבנה לעצמו זהות כל כך ברורה, עד שהיא מחזיקה מעמד גם כשהוא נחות כמעט בכל פרמטר של כישרון גולמי, עומק סגל וניסיון.
בתמונה: שווי הסגל של בודו לעומת קבוצות צ'מפיונס ליג והליגה הישראלית. שווי סגל הוא לא תקציב, והוא מושפע בין היתר מהיוקרה של קבוצה, אבל הוא מדד נוסף לאיכות השחקנים
לא קבוצה שדורסת, אלא קבוצה שנותנת פייט
יש נטייה לכתוב סיפורי סינדרלה כאילו האנדרדוג היה טוב יותר. זה לא הסיפור כאן.
אם נריץ את העונה האירופית הזו של בודו/גלימט עוד עשר פעמים, ברוב התרחישים היא כנראה לא מגיעה כל כך רחוק. בששת המשחקים הראשונים שלה בליגת האלופות היא לא ניצחה אפילו פעם אחת. היא סיימה עם 3 תוצאות תיקו ו-3 הפסדים. מול אימפריה כמו סלאביה פראג הנורבגים הוציאו 2-2 למרות שהיו ראויים לספוג 4 שערים.
שני מחזורים לפני סיום הליגה, המודל הסטטיסטי של חברת Opta (חברת האנליטיקה המובילה בתחום) העניק להם רק 0.3% לעלות לשלב הבא. ולפתע, בודו פתחו מבערים וניצחו את סיטי, אתלטיקו בחוץ וניצחון כפול על אינטר שהעלה אותם ל-16 האחרונות.
בל נטעה, באף אחד מהמפגשים הללו הנורבגים לא היו טובים יותר מהיריבה. במפגש הכפול מול אינטר הנראזורי היו שווים 4 שערים וכבשו שלושה, הנורבגים היו שווים 3 וכבשו חמישה. במפגש מול ספורטינג זו הייתה הפעם הראשונה שראינו את הנורבגים דומיננטיים יותר גם על כר הדשא, וזה היה נוקאאוט מוחץ. 2.8-0.6 בשערים הצפויים (xG), למרות נחיתות קלה בהחזקת הכדור (51-49% לספורטינג).
הנורבגים לא הופכים לטובים יותר מהיריבה. הם טובים מספיק כדי צמצם את הפערים ולהישאר באזור שנותן להם סיכוי. מכאן והלאה גם המזל תורם.
קייטיל קנוטסן הוא האיש מאחורי השיטה שמשאירה את בודו במשחק. מורה לחינוך גופני שלימד יותר מעשור בחטיבת הביניים, התחיל בליגה החמישית והגיע לבודו כעוזר מאמן כשהקבוצה הייתה בליגה השנייה. ב-2018 הוא קיבל את מושכות האימון של הקבוצה. תוך שנתיים הוא הפך את הקבוצה שחזרה לליגה הראשונה לאלופה בפער של 19 נקודות מהמקום השני.
כמאמן, אתה לא יכול להפוך את השחקנים שלך למהירים יותר משחקני היריבה, לדריבליסטים טובים או פינישרים קטלניים יותר. אבל עשרה שחקנים שנעים כיחידה אחת, קרובים אחד לשני ומתואמים בפעולות, יזכו ליתרון על פני יריבה פחות מאורגנת ופחות מתואמת.
ומבחינת שחקנים, אם ניקח שחקן מול שחקן, לקבוצה מהצפון אין הרבה מה להציע.
קספר הוג הוא חלוץ ברמה של מרכז טבלה בפרמייר-ליג ופתח עם שישה משחקים ללא שער. יינס האוגה, כנראה הכוכב של הקבוצה הזו, הוא מנור סולומון בגרסה נורבגית – מספק רגעי קסם, אבל בעיקר כשהוא המנוע היצירתי. בקבוצות צמרת ביבשת הוא יתקשה לתפוס מקום.
כמאמן, אתה לא יכול להפוך את השחקנים שלך למהירים יותר משחקני היריבה, לדריבליסטים טובים או פינישרים קטלניים יותר. אבל עשרה שחקנים שנעים כיחידה אחת, קרובים אחד לשני ומתואמים בפעולות, יזכו ליתרון על פני יריבה פחות מאורגנת ופחות מתואמת.
השיטה של קנוטסן
על הנייר, 4-3-3 קלאסי.
בקישור: קשר אחורי ולפניו שני קשרי מס' שמונה
בהתקפה: חלוץ פיבוט ושני שחקני כנף שנכנסים לאמצע.
אם מסתכלים על מערך בלבד, ולא על חומר השחקנים, הרעיון מאוד דומה למערך של הפועל באר שבע כאן בארץ.
אבל המערך עצמו הוא רק נקודת מוצא, ולא הסיפור כולו. בודו מצליחה להתמודד בזכות קרבה, תיאום וריצה בלתי פוסקת.
לפני הכל, בודו היא קבוצה שרצה הרבה. השחקנים שלה מכסים 123 קילומטר למשחק. במקום השני, אגב? אינטר, עם 118 קילומטר למשחק. מעבר לכמות, הריצה הזו מתואמת להפליא. יש מעט מאוד רגעים שבהם השחקן עם הכדור מרים את הראש ולא רואה פיתרון קצר, נקי וזמין. בודו לרוב לא נאלצת לשחק כדורים ארוכים כי אין לה צורך בהם. כשמכבי תל אביב שיחקו בבודו, 1 מתוך 5 מסירות של של הקבוצה מישראל הייתה כדור ארוך, לעומת 1 מתוך 25 מסירות של הנורבגים.
העניין הוא לא רק הכמות, אלא איכות התנועה. השחקנים שלה קרובים מאוד זה לזה. יש מעט מאוד רגעים שבהם השחקן עם הכדור מרים ראש ולא רואה פתרון קצר, נקי, זמין. ולכן הם גם לא נאלצים לשחק כדורים נואשים על עיוור. זו הסיבה שבסן סירו אינטר הרימה 47 קרוסים לרחבה של הנורבגים, לעומת 3 של האורחים. לא משום שהיא יותר יצירתית באופן מולד, אלא כי המבנה שלה יוצר מסלולי מסירה קצרים וברורים.
מי שמחזיק את המערך הוא פטריק ברג.
ברג הוא לא רק "קשר אחורי", הוא מחזיק את השלד של הקבוצה ונמצא כמעט תמיד בעמדה שבה הוא יכול להעביר את הכדור. למי שזוכר את המשחק מול מכבי תל אביב בליגה האירופאית, ברג מסר 68 מסירות מדויקות במשחק – יותר מסיסוקו, ואן אובריים ודור פרץ גם יחד. קשר כזה לא צריך להביא מספרים, אלא הדינמיות שלו במרכז המגרש מאפשרת לשחקנים האחרים לזהות לאן לנוע, ובכך להישאר כיחידה מגובשת אחת.
השחקנים
אם ברג הוא זה שמחזיק את השלד. יינס האוגה הוא האחראי העיקרי על הטאץ' היצירתי.
מול ספורטינג זה היה ה-משחק של האוגה:
בישול שאווין החמיץ, אחר כך האוגה התחיל את המהלך שהוביל לפנדל, מסר את המסירה שהובילה לשער השני ואז בישול נפלא להוג בשער שסיים עניין. האוגה הוא לא ויניסיוס, לא קבארצחליה ובכלל לא שחקן שיכנס עכשיו להרכב של קבוצה בטופ האירופאי. הוא שחקן שנכשל באיטליה, גרמניה ובלגיה. אבל בתוך המערכת של בודו הוא מקבל את החופש לשחק כפליימייקר מהאגף. 52 מתוך 62 מסירות שמסר במשחק מול ספורטינג אלו לא מספרים של שחקן אגף, אלא של שחקן שממקם את עצמו 25-30 מטר משער היריבה ויודע מתי למסור לצדדים ומתי לחפש את מסירת העומק.
קספר הוג, שהוא בכלל דני ולא נורבגי, הוא חלוץ טוב שהפך בבודו למעולה. הוג הגיע לבודו לפני שנתיים תמורת 700 אלף יורו, עכשיו הוא שווה פי-10. חמישה שערים ו-2 בישולים, כולל בעקב, בחמשת המשחקים האחרונים הפכו אותו לשחקן הכי מדובר של הסינדרלה הנורבגית. הוא לא עד-כדי-כך טוב ואת ששת המשחקים הראשונים במפעל הוג סיים בלי שערים. אבל הוג מבצע נאמנה את תפקיד החלוץ שהוא גם פיבוט – הוא לא רק מסיים, הוא עוגן התקפי שלוחץ, מרוויח כדורים ומרווח את ההתקפה בשביל כניסות העומק של שחקני האגף וקשרי האמצע.
את ההדגמה הטובה ביותר שבודו גלימט הם לא סיפור של כישרון אפשר לקבל דרך ניקיטה חייקין שעשה דרך ארוכה מהספסל בליגה הלאומית עד להישג הגדול ביותר של שוער ישראלי. אחרי 17 הופעות בהפועל כפר סבא חייקין עשה מסלול בנורבגיה וחתם בבודו גלימט בתור השוער השני. כרגע הוא השוער עם הכי הרבה הצלות בעונה הנוכחית של ליגת האלופות, כמה הצגות ענק (כולל מול אינטר ומול אתלטיקו בחוץ). חייקין הוא שוער מודרני עם משחק רגל שמאפשר את הבילדאפ של הקבוצה, ובאותה מידה ההצלות שלו היו חלק מרכזי בהעפלה ל-16 האחרונות. העבודה הקשה בנורבגיה, לעומת הנוחות היחסית בישראל, הוציאה מחייקין את מלוא הפוטנציאל שהיה בו, ואולי אף יותר מזה.
מה אפשר ללמוד מטייס קרב?
כשאתה על קו הרוחב 67.3, רחוק מאור הזרקורים, יש לקבוצה שלך אפשרות לעשות דברים אחרת. ממש אחרת.
ביורן מאנסוורק הוא מאמן מנטאלי שהיה בעברו מפקד טייסת F-16 בחיל האוויר הנורבגי. עבודה שלו עם הקבוצה כוללת מדיטציה, נרמול של לחץ, חלוקת מנהיגות בין מספר קפטנים ושגרה קבוצתית שנקראת "טבעת בודו גלימט" – אחרי ספיגת שער, השחקנים מתכנסים במעגל קטן על המגרש, מדברים, מתאפסים ונשארים יחד. "אנחנו עמידים יותר, אנחנו לא מתפרקים גם כשהלחץ גבוה", אומר מאנסוורק וביחס לסיטי הוא אמר "זו רק קבוצה".
כשהשחקנים לא נבהלים במומנטום רע, כשהם מסוגלים לצאת ולשחק את המשחק שלהם גם מול האריות של היבשת, זו לא מקריות ולא רק "אופי נורבגי". זו עבודה שוטפת וארוכה.
אחד הסיפורים היפים והאנושיים בתוך העבודה של מנסוורק הוא הסיפור של הקשר אולריק סלטנס. הוא סבל בעבר מבעיות קיבה שנבעו מלחץ סביב משחקים, עד כדי מחשבה על פרישה. אחרי שפתח את זה מול מאנסוורק, הוא מצא דרך לצאת מזה. סלטנס הוא הקשר שהבקיע בעונה שעברה את הצמד בניצחון 2-0 על לאציו ברבע גמר הליגה האירופאית.
זה לא מה שיעשו הנורבגים, אלא מה שילמדו מכך הישראלים
התרבות כאן בארץ רחוקה מהתרבות הנורבגית, ואין צורך לחקות כל דבר שעושים בצפון הרחוק גם אצלנו. רחוק היום שבו קבוצה משלנו תרוץ יותר מכל קבוצה אחרת בצ'מפיונס. אנחנו אולי נוביל ביצירתיות. אבל כדאי ללמוד שני לקחים:
1. הדרך קודמת לתוצאה. בתוצאה הסופית יש אלמנט של מקריות. פעם בודו תגיע ל-8 האחרונות בצ'מפיונס ובפעם אחרת לא תעבור את שלב הליגה. אבל הדרך תמיד תשים את הקבוצה בעמדה שבה הם יכולים לנצח.
2. ואיך מיישמים? עובדים על עקביות ועל תיאום.
לא מחכים לאוגוסט כדי להביא את הרכש החדש והיקר. לא מחליפים מאמן לפי תוצאות של עונה בודדת אם מאמינים בשיטה. משתדלים להמשיך עם אותו השלד, משפרים את ההיכרות של השחקנים אחד עם השני ועם השיטה מעונה לעונה – עד שההשתתפות בשלב הליגה של האלופות תהיה עניין שבשגרה.