ישראל והשכונה: מה קורה בליגות דומות

דקה 93, כדור קרן. הקהל רואה הרמה, המאמן רואה הזדמנות אחרונה והפרשן מדבר על "אופי". אבל במיטיולנד הדנית רואים משהו אחר לגמרי. הם רואים סעיף מתוך ספר מהלכים של 20–25 תרגילי מצבים נייחים שנבנה אחרי ניתוח של אלפי אירועים. בשנה מסוימת הספר הזה היה אחראי לכמעט מחצית מהשערים, כש-49% מהגולים הגיעו ממצבים נייחים. זה פרט שקל לפספס, אבל הוא משנה את כל התמונה.

ברוב הליגות של מדינות שדומות לנו מבחינת גודל האוכלוסייה, השאלה האמיתית אינה כמה מוכשרים אנחנו, אלא איזה מנגנון אנחנו בוחרים להפעיל. האם הליגה היא מוצר לצפייה? פלטפורמת יצוא? חממת דקות לצעירים? שוק בינלאומי קטן? או אולי מערכת שמתגמלת תהליכים?

אם נניח רגע בצד את אנגליה וספרד ונישאר ב"שכונה" האמיתית, נגלה ליגות שלא חיות מזכויות שידור של מאות מיליונים. הן חיות משילוב של שיטה, רגולציה, דאטה ותזרים העברות. הרעיון כאן הוא לא להטיף מה צריך לעשות בישראל, אלא פשוט לבדוק מה אחרים בחרו לעשות ומה המחיר של כל בחירה. וכן, לעיתים תרבותית אנחנו שונים מאוד. ועדיין – בדרך כלל יש מה ללמוד, ולפעמים – גם במה להתגאות.

שלוש שאלות שמפרקות כל ליגה לגורמים:

1. מה הליגה מתמרצת? דקות לצעירים, זהות מקומית, רווחי העברות, תחרותיות או יציבות?
2. מה היא מייצאת? שחקנים, חוויית צפייה, מותגים גדולים או פשוט "ערך" שאפשר למכור בקיץ?
3. איפה יושב הכוח? בהתאחדות (מדיניות), בליגה (פורמט וכסף) או במועדונים (דאטה, אקדמיות וסקאוטינג)?

יצאנו לסיור, לא כדי לחפש מי יותר טוב, אלא כדי להבין מי בנוי למה.

---

דנמרק: שפה אחת לכולם ודאטה כמנוע

במספרים:

• אוכלוסייה: כ-6 מיליון
• מקום נוכחי בדירוג הליגות: 13
• פורמט: 12 קבוצות, 22 משחקים ואז פיצול ל-6 עליון ו-6 תחתון. הנקודות נגררות במלואן, סה״כ 32 משחקים.
• סגל: כלל Homegrown מחייב לפחות 8 שחקני בית, מתוכם 4 שפותחו במועדון.
• זרים: כ-46%.
• שוק העברות (24/25): הכנסות כ-169.3 מיליון אירו, הוצאות כ-54.8 מיליון אירו. רווח נקי של כ-114.6 מיליון אירו.

היופי בדנמרק הוא לא בהברקה של מועדון בודד, אלא בשפה מקצועית אחידה. ההתאחדות הדנית מדברת במונחים של "החוט האדום" (Den Røde Tråd) ו"מדריך הכישרונות". אלו מסמכי ליבה שמגדירים מה מפתחים בכל גיל, איך מאמנים ומה מחפשים. זה אולי נשמע יבש, אבל זה מייצר משהו נדיר והוא אחידות מושגים. כשכולם מדברים אותה "עברית-דנית", קל יותר להעביר שחקן בין מסגרות, למדוד אותו ולשפר אותו.

ואז מגיעה מיטיולנד ועושה את הצעד הבא. הדאטה אצלם הוא לא רק מצגת לפני חלון ההעברות, אלא מתודולוגיה של ממש. ספר המצבים הנייחים שלהם הוא הצהרה ברורה שאומרת: אנחנו נבחר תחום שאפשר למדוד טוב יותר מהיריב ונהפוך אותו ליתרון קבוע. הרווח העצום בשוק ההעברות אינו מקרי. הוא מוכיח שבדנמרק הליגה בנויה כך שמכירה נכונה היא חלק מהתקציב ולא בונוס. הם גם לא ליגה "זרה" קיצונית. 46% זרים זה לא מעט, אבל הרגולציה מבטיחה שתישאר ליבה מקומית חזקה. מה שתופס את העין אצל הדנים הוא שהם לא התאהבו ב"כישרון", אלא בתהליך שמייצר את הכישרון ומוכר אותו בזמן הנכון.

שוודיה: מערכת רחבה, בלי סיפורי "מאניבול"

במספרים:

• אוכלוסייה: כ-10.5 מיליון
• מקום נוכחי בדירוג הליגות: 19 (מקום אחד מעל ישראל)
• פורמט: 16 קבוצות, עונת אביב–סתיו, 30 משחקים.
• זרים: 37.7%.
• תשתית: על פי אופ"א, עד 10,000 מאמנים חדשים בשנה.
• שוק העברות (24/25): הכנסות כ-125.2 מיליון אירו, הוצאות כ-31.5 מיליון אירו. רווח נקי של כ-93.6 מיליון אירו.

שוודיה היא האנטיתזה לדנמרק. אם בדנמרק יש "קונספט" שמדברים עליו, בשוודיה יש שגרה שאף אחד לא עושה ממנה טקס. הנתון על 10,000 מאמנים בשנה אינו מספר מנופח למצגות, אלא מעיד על מערכת שבונה את הייצור שלה דרך כמות אנשי מקצוע ולא דרך דור זהב מקרי. המשוואה פשוטה: יותר מאמנים מובילים ליותר אימונים טובים, שמייצרים יותר שחקנים שמבינים את התפקיד, ובסופו של דבר יותר נכסים שניתן למכור. גם שם יש אנליטיקה וחדשנות, אבל זה לא מגיע עם שלטי ניאון. זהו כלי עבודה לצוות ולא דגל לאוהדים.

המספרים בשוק ההעברות דומים לדנמרק עם רווח נקי משמעותי, אבל הסיפור שונה. זו פחות מעבדה ויותר מדינה שמייצרת הרבה שחקנים מספיק טובים, כשהליגה משמשת תחנת מעבר יעילה. אם דנמרק היא סטארט־אפ מתוחכם, שוודיה היא מפעל עם פס ייצור. לא נוצץ, אבל עובד.

ככלל, מרבית הכדורגלנים השוודים הבכירים משחקים בחו"ל, והליגה השוודית אינה חזקה משמעותית מהליגה הישראלית. זה לא בהכרח מה שנראה בטווח הארוך.

אוסטריה: תמריצים כספיים לדקות משחק

במספרים:

• אוכלוסייה: כ-9 מיליון
• מקום נוכחי בדירוג הליגות: 17
• פורמט: 12 קבוצות, עונה רגילה ואז פיצול ל-1–6 ו-7–12.
• שיטה: עד היום הנקודות נחתכו לחצי לפני הבית השני (מתוכנן להשתנות מ-2026/27).
• הקופה האוסטרית (Austrian pot): תגמול כספי לפי דקות של שחקנים זכאי־נבחרת, עם משקולות גיל (עד גיל 22 מקבל פי 3, עד גיל 24 פי 2).
• זרים: כ-44.8%.
• שוק העברות (24/25): רווח נקי של כ-44.4 מיליון אירו.

המודל האוסטרי מעורר דיון מעניין, לכאן ולכאן. מצד אחד, הוא פשוט כלכלית: במקום להטיף מוסר ולצעוק "תנו לצעירים לשחק", הוא הופך את דקות המשחק של שחקן מקומי לשורה בתקציב. אם המועדון משתף צעירים, הוא מקבל כסף.

מצד שני, יש כאן התערבות כמעט מלאכותית בניהול המקצועי. האם נכון שקבוצה תעלה שחקן פחות טוב רק כדי לזכות במענק? האם זה לא פוגע בתחרותיות הטהורה? המבקרים יגידו שזה מנגנון שמאלץ מציאות במקום לתת לכוחות השוק לעבוד, אבל התומכים יצביעו על התוצאות. כך או כך, אוסטריה החליטה שהיא לא משאירה את עתיד הנבחרת ליד המקרה, גם אם המחיר הוא "הנדסה" של דקות המשחק. שישראל לרוב מפספסת והוא היכולת לבנות מנגנון שמתגמל את מה שרוצים לראות, במקום סתם לדבר על חזון.

סרביה: רגולציה כוחנית ותעשיית יצוא

במספרים:

• אוכלוסייה: כ-6.5 מיליון
• מקום נוכחי בדירוג הליגות: 25
• פורמט: 16 קבוצות עם פלייאוף ופלייאאוט, בתכנון לצמצום בשנים הקרובות.
• זרים: 32.8%.
• חוקים: מקסימום 4 זרים על הדשא ושחקן צעיר חובה (לפחות יליד 2000 ומטה חייב לשחק).
• שוק העברות (24/25): 523 עזיבות, הכנסות כ-81.6 מיליון אירו, רווח נקי של כ-51.3 מיליון אירו.
• טכנולוגיה: מועדוני צמרת משתמשים במערכות מתקדמות לניתוח וידאו.

סרביה היא מקרה בוחן מרתק כי היא מנתקת בין הצלחת השחקנים להצלחת הליגה. חשוב לשים את הדברים על השולחן: הליגה הסרבית עצמה אינה מאריות היבשת. היא מדורגת במקום ה-25 באירופה, חמישה מקומות מתחת לישראל. המועדונים (למעט הגדולים) מתקשים כלכלית והרמה לא בהכרח גבוהה. ובכל זאת, היא מתפקדת כמפעל יצוא אדיר עם 523 עזיבות בעונה. איך? באמצעות רגולציה כוחנית. חוק "צעיר חובה" ומגבלת זרים על הדשא מכריחים את המאמנים לייצר נכסים, גם אם זה פוגע באיכות המשחק בטווח הקצר. זהו מנגנון הישרדות: הליגה אולי חלשה, אבל היא יודעת למכור את הכוכבים שלה מהר וביעילות. זו לא אסטרטגיה של יוקרה, אלא של צורך.

צ’כיה: אקוסיסטם תחרותי ומנועים חזקים

במספרים:

• אוכלוסייה: כ-11 מיליון
• מקום נוכחי בדירוג הליגות: 10
• פורמט: 16 קבוצות, 30 משחקים ואז חלוקה ל-3 מסלולים (אליפות, מקומות 7–10, וירידה).
• זרים: 36.8%.
• שוק העברות (24/25): הכנסות כ-74.7 מיליון אירו, הוצאות כ-45.8 מיליון אירו. רווח נקי של כ-28.9 מיליון אירו.

צ'כיה היא אולי ההפתעה הגדולה ברשימה וההוכחה שלא תמיד צריך חוקים גרנדיוזיים או מהפכות רגולטוריות כדי להצליח. הליגה הצ'כית נוסקת למקום ה-10 בדירוג אופ"א, ובעונת 2023/24 שלחה את שלוש הגדולות שלה – סלאביה, ספרטה ופלזן – לשלבי הנוקאאוט באירופה. איך זה קרה בלי חוקים מסובכים? התשובה טמונה במבנה המועדונים וב"מנוע התלת-ראשי" שלהם:

תחרות בריאה: קיימת שכבה של שלושה מועדונים חזקים שמושכים אחד את השני למעלה ומייצרים סטנדרט אירופי קבוע. זו מערכת שמזינה את עצמה – ההצלחה באירופה מביאה כסף, הכסף מושקע בתשתיות ובסקאוטינג (כמו המהלך של פלזן), והמעגל נמשך. צ'כיה מוכיחה שאם המועדונים עובדים נכון, הליגה כולה מרוויחה.

מודל עקבי וזהות ברורה: סלאביה פראג בנתה מודל של קיימות וסבלנות, עם סגנון לחץ גבוה שהפך אותה למקפצה לפרמיירליג (סוצ'ק, קופאל). ספרטה, לעומתה, מתגאה באקדמיה מהטובות במרכז אירופה (רוסיצקי, פטריק שיק).

מסלול דקות אמיתי: בצ'כיה לא מסתפקים ב"ליגת מילואים" קיקיונית. קבוצות הבת (כמו ספרטה פראג B) משחקות בליגה השנייה המקצוענית. זה אומר שכששחקן צעיר עולה לבוגרים, הוא כבר עבר "טירונות קרבית" מול גברים, ולא רק משחקים מול בני גילו.

שוויץ: בוטיק בינלאומי עם תנודתיות גבוהה

במספרים:

• אוכלוסייה: כ-9 מיליון
• מקום נוכחי בדירוג הליגות: 16
• פורמט: 12 קבוצות, 33 מחזורים ואז פיצול לעוד 5, סה״כ 38 משחקים.
• זרים: 53.6%.
• שוק העברות: תנודתיות חדה בהכנסות בין העונות, עם רווח נקי של כ-44.4 מיליון אירו ב-24/25.
• חדשנות: ניסויים טכנולוגיים כמו "שוער הולוגרפי" לאימון פנדלים.

שוויץ מלמדת מה קורה כשהופכים לבוטיק בינלאומי. אחוז הזרים גבוה, השוק פתוח ויש הרבה תנועה, אבל הסיפור האמיתי הוא התנודתיות. יש שנים שבהן מועדונים בודדים פוגעים בכמה נכסים והליגה נראית כמו מכונת כסף, ויש שנים רגועות יותר. שוויץ מזכירה שאי אפשר לבנות תכנון רק על מכירות בקיץ, כי כשאתה ליגה של בוטיק אתה תלוי במספר פריטים יוקרתיים על המדף. החדשנות שם מגיעה לעיתים דווקא מפתרונות נקודתיים. שוער הולוגרפי הוא כמעט סמל שוויצרי, לא מהפכה אידיאולוגית אלא שיפור ממוקד, מדיד ושקט.

יוון: צמרת חזקה ודאטה שמגיע מלמעלה

במספרים:

• אוכלוסייה: כ-10.5 מיליון
• מקום נוכחי בדירוג הליגות: 12
• פורמט: 14 קבוצות, 26 משחקים ואז פלייאוף אליפות.
• זרים: 56%.
• טכנולוגיה: שיתופי פעולה בליגה ושימוש במערכות סקאוטינג מתקדמות במועדוני הצמרת.
• שוק העברות (24/25): הכנסות כ-77.9 מיליון אירו, הוצאות כ-62.8 מיליון אירו. רווח נקי צנוע של כ-15.1 מיליון אירו.

בואו נהיה חדים: יוון היא לא "ליגה" במובן הקהילתי של המילה. היא זירת התגוששות בין ארבע אימפריות עסקיות-פוליטיות. הכדורגל היווני נשלט על ידי אילי הון ("אוליגרכים" בפי חלק מהמבקרים) שמשלבים ספנות, תקשורת, נדל"ן ופוליטיקה. מרינאקיס באולימפיאקוס (שמחזיק גם בנוטינגהאם פורסט), סאבידיס ב-PAOK, ושליטי AEK ופנאתינייקוס.

הטוב: הכסף הגדול והבעלות הרב-מועדונית (Multi-club ownership) מייצרים הצלחות. הזכייה של אולימפיאקוס בתואר אירופי היא לא נס, היא תוצאה של כוח. גם מודל קבוצות ה-B (כמו ב-PAOK שגידלה את צימאס) עובד כי יש מי שיממן אותו. במבחן התוצאה – יוון היא ליגה חזקה ומפחידה.

הרע והמכוער: כשכרישים שוחים בבריכה קטנה, המים מדממים. אלימות אוהדים קיצונית, שביתות שופטים וחוסר אמון בסיסי במערכת הם עניין שבשגרה. המלחמה על זכויות השידור ממחישה את הבעיה: המועדונים הגדולים דוחפים למכירה אינדיבידואלית כדי למקסם רווחים, בעוד הקטנות נשארות רעבות. זה פער שמונע תחרותיות בריאה לאורך זמן. לכן, הכניסה של טכנולוגיית Hawk-Eye (בלעדית ל-VAR) היא לא גאדג'ט טכני ביוון, אלא כלי קריטי לבניית אמון ("הנה, המשחק לא מכור"). יוון היא ליגה מוצלחת מבחינת הצלחה אירופאית, אבל היא לא בהכרח האידיאל מבחינת תרבות כדורגל.

---

סיכום: מפת הדרכים של השכונה

1. דנמרק: שפה מקצועית אחידה ודאטה כתרבות לאומית.
2. שוודיה: תשתית רחבה של מאמנים שמייצרת כמות (Volume).
3. אוסטריה: הנדסה פיננסית של דקות משחק (דילמת התמריצים).
4. סרביה: רגולציה נוקשה כמנגנון הישרדות כלכלי.
5. צ’כיה: מועדונים חזקים שמושכים את הליגה למעלה ללא התערבות מלאכותית.
6. שוויץ: בוטיק יוקרתי אך תנודתי.
7. יוון: כוח דורסני של בעלי הון שמביא תארים, אך מייצר כאוס ופערים עצומים.

אף אחת מהן לא "נכונה" באופן מוחלט. כל אחת פשוט עונה על שאלה אחרת.