אנחנו עוד נגיע להפועל חיפה, אבל הסיפור המרכזי של המשחק מיום ראשון הוא התחייה של מכבי תל אביב תחת רוני דיילה והמשמעות שלה לקראת הפלייאוף העליון.
הבעיות המקצועיות אצל האלופה מטשטשות לעיתים את איכות הסגל. רק כשהמכונה מתחילה לדפוק, נזכרים ברמת הכישרון שיש בקבוצה הזו.
על רוי רביבו אנחנו מבינים שתגיע בקיץ הצעה שיהיה קשה מאוד לסרב לה. הליו וארלה הוא עוד שורה בפרויקט ע"ש פליסיו מילסון, של שחקני כנף שמאל שמשלשים את הערך שלהם אחרי עונה בצהוב. טייריס אסנטה כמובן.
אבל את רמת הכישרון הכוללת אפשר להעריך דרך שחקנים כמו אושר דוידה ועידו שחר, שניים שמתנדנדים העונה בין ההרכב הראשון לספסל בעוד שהם בקלות מהישראלים הטובים ביותר שעוד משחקים בארץ.
מה נשתנה מאז שדיילה נכנס לעמדת האימון? באופן מפתיע, הסגנון לא השתנה דרסטית. אבל הקצב..
אם צריך לאפיין את הסגנון של מכבי תל אביב במילה אחת, גם בתקופת לאזטיץ', המילה הזו תהיה –
ישיר
הצהובים משחקים את המשחק הישיר ביותר בליגה. יחסית למעמדם כקבוצת צמרת, זו קבוצה שלא שמה דגש על משחק הלחץ, לא מבזבזת זמן על החזקת כדור ארוכה, ובמקום זאת תוקפת בכל הזדמנות. במקום עוד מסירה במרכז המגרש, הכדור מוטס לאגף – ומשם ניסיון להכניס אותו לתוך הרחבה.
אחד המדדים לאבחן כמה ישיר המשחק של קבוצה יהיה לחשב 'כל כמה מסירות מגיעה בעיטה לשער'.
אצל בית"ר ירושלים, בממוצע לוקח 31 מסירות עד שמגיעה בעיטה לשער. אצל הפועל באר שבע, מכבי חיפה והפועל תל אביב – בערך 28.
אצל מכבי תל אביב – בעיטה לשער כל 26 מסירות.
וזה לא שהצהובים מחפשים את הבעיטה הקלה לשער. להיפך, גם בתקופת לאזטיץ' הקבוצה הובילה את הליגה ביחס הבעיטות מתוך הרחבה (64% מסך הבעיטות) לעומת הבעיטות מחוץ לרחבה.
אבל בתקופת דיילה, הקבוצה הפסיקה להתמהמה והולכת ישר ולעניין:
בזמן שאחוזי ההחזקה בכדור ירדו מ-60% תחת לאזטיץ' ל-56%, קצב הבעיטות לשער עלה ויחד עימן גם היחס: 71% מהבעיטות של הקבוצה בתקופת המאמן הנורבגי היו בתוך הרחבה.
מכבי תל אביב הנוכחית מכריזה – אנחנו נכניס את הכדור לרחבה וננסה להבקיע משם, או שנאבד את אותו בניסיון.
הסגנון של דיילה נראה טוב כשזה מצליח, מי לא רוצה להבקיע רביעיות מול הפועל חיפה, קריית שמונה ובני ריינה?
אבל צריך להבין את המחיר. דיילה מוותר על הקישור האחורי, מה שמייצר משחק יותר מהיר אבל פחות חסין. מול חיפה, במערך 4-2-3-1 עידו שחר ואיתמר נוי, שני קשרי 8, היו הקו האחרון של הקישור וזה עבד. למקומיים לא היו כלים להתמודד עם צבר הכישרון ההתקפי של האורחים.
מצד שני, כמעט אותו הרכב עלה בטדי והתקשה מאוד. לא בגלל חוסר בכוח התקפי – אלא בגלל שקשר אחורי הוא הפונקציה שמחזיקה את השלד של הקבוצה ושוברת את הלחץ של היריבה.
כשמשחקים עם 4 שחקנים (4 הקדמיים במערך 4-2-3-1) שחושבים בעיקר על פעולות בשליש האחרון ופחות על החזקת כדור, אנחנו נראה קבוצה קטלנית בהתקפות מעבר אבל פגיעה מול משחק לחץ אגרסיבי, במיוחד כמו שמפעילות הפועל באר שבע ובית"ר ירושלים.
משחק ה"חצי לחץ" של הפועל חיפה
במחזור הקודם, שהיה גם במקרה לפני כחודש וחצי, הפועל חיפה יצאה למשחק חוץ בטרנר וסיימו אותו ב1-1, נגד כל הציפיות. זה לא היה מזל: האורחים היו הצד שהיה קרוב יותר לסיים את המשחק בניצחון. מה השתנה מאז?
חיפה עברה מהפך תחת סילבס והפכה לקבוצה מאורגנת שסוגרת בהגנה בשלושה קווים ויוצאת למתפרצות דרך אלון תורג'מן ולירן רוטמן. ראדולוביץ' באגף ימין נראה כמו פגיעה בול ושני הבלמים הזרים משדרגים קבוצה שנמצאת כרגע במאבקי התחתית. תורג'מן מצליח לחפות על האבידה של ג'בון איסט למרות שתורג'מן הרבה פחות מהיר מהג'מייקני.
ביום ראשון לחיפה הייתה הזדמנות לעקוץ כבר בדקה ה-3 אבל סנדרו אלטונשווילי התמהמה ובזבז הזדמנות מצוינת. אלא שמהר מאוד מכבי תל אביב התחילה לשבור את קווי ההגנה של החיפאים. לחץ הוא סיפור של מחוייבות – אם אתה משקיע מחצית מהמאמץ הנדרש , אולי עדיף שלא תעשה את זה מלכתחילה. ברגע שנועם בן הרוש מצליח לחלוף על שני שחקנים ש"הגיעו ללחוץ" בעצלות, המערך ההגנתי נפתח והכדור מגיע במהירות לצד השני, כשרוי רביבו, עידו שחר והליו וארלה מחכים. ואתה לא רוצה להזמין את הכישרון שיש בחלק ההתקפי של מכבי תל אביב לנצל פרצות.
יואב ג'רפי, למרות ארבעה השערים שספג, היה אחד מהשחקנים הטובים של הקבוצה הביתית במשחק. בדקה ה-6 הוא עצר בעצירה כפולה את וארלה ואבו פרחי, ובדקה ה-24 מנע מדור פרץ את מה שהיה אמור להיות השער הראשון במשחק. שלוש דקות אחר כך ג'רפי הדף טוב בעיטה של דוידה, אבל דור פרץ עשה מעשה דור פרץ והגיע לכדור למרות שהיו לפחות שלושה שחקנים בעמדה טובה יותר. משם האורחים גם הפעילו שוב את השילוב – רוי רביבו מגביה ועידו שחר נוגח פנימה, והמשחק היה גמור דה-פקטו.
בשבוע הבא חיפה יוצאת למשחק חוץ בנתניה. הכוח של המארחים הוא המהירות במשחק המעבר, והחולשה – במרכז ההגנה ובשער. אם חיפה תדע לעמוד מאחור בסבלנות, בלי לנסות לצאת להרפתקאות לחץ בלתי מוצלחות, יש סיכוי להפתעה.
השחקנים המצטיינים
מדור השחקנים המצטיינים מבוסס על מודל הציונים הניסיוני של קשר אחורי. בקרוב, כשהמודל יהיה מכויל מעט יותר, נוכל לשתף גם את ציוני השחקנים ולא רק את הדירוג שלהם במשחק.
מקום 3: אושר דוידה (בשובר שיוויון עם הליו וארלה)
קשה להבחין בין שני שחקני הכנף האלו, שעשו בדיוק את מה ששחקני כנף אמורים לעשות, תקפו ללא הרף את ההגנה וכבונוס סיימו עם שער לכל אחד. השער של וארלה קשה יותר, אבל דוידה לוקח בשובר שוויון בגלל העבודה ההגנתית העדיפה.
מקום 2: רוי רביבו
יוצר המצבים הטוב ביותר של הקבוצה משחק בכלל בתור מגן שמאלי. מעבר לבישול ולמסירה נהדרת לוארלה במחצית השנייה, רביבו מייצר מצבים כאילו הוא קשר מן המניין, תוך כדי שהוא פעיל בהנעת הכדור ולא מזניח את המחויבויות ההגנתיות. למרות החולשה היחסית שלו בהגנת 1-על-1 (רק מאבק אחד מוצלח מתוך 4) רביבו גם הוסיף 6 חילוצי כדור. ברגע שהוא מקבל את הכדור בשליש ההתקפי, זה סימן טוב למכבי תל אביב.
מקום 1: עידו שחר
זה היה המשחק של עידו שחר. מי שהתאפיין עד עכשיו בעיקר במשחק של קשר רחבה-לרחבה לקח על עצמו גם את התפקיד של הקשר שיורד אחורה, מוציא את הקבוצה קדימה וגם נותן את הפס המסוכן. ראינו ממנו שער ממצב לא פשוט, בישול, מספר מסירות יוצאות מן הכלל (כולל זו לפרץ שהייתה אמורה להסתיים בבישול נוסף) וקלילות עם הכדור ברגע ששחקני הפועל חיפה הגיעו ללחוץ. עידו שחר בתור קשר שלם שעושה הכל הוא שחקן מפחיד. האם הוא יוכל להציג רמה דומה גם מול הקישור של הפועל באר שבע?