אם המצבים במשחק היו נכנסים לפי הממוצע, בית"ר ירושלים הייתה מנצחת 1-2. עדי יונה, לבדו, הגיע לשלושה מצבים ששווים 1/3 גול, והיה צריך לסיים לפחות אחד ברשת.
מהעבר השני, גם מכבי תל אביב – למרות משחק חלש מאוד – הגיעה ל-3 מצבים שיכלו להסתיים ברשת, בראש ובראשונה המתפרצת בדקה ה-74 שהסתיימה בהמחצה של יונס מלדה.
מה הוביל לשליטה של בית"ר במשחק?
נתחיל מהאורחים. רוני דיילה, במבחן הרציני הראשון שלו בישראל, הגיע למשחק בגישה של פייבוריט. זה התבטא במערך שדיילה עלה איתו:
2 קשרי אמצע – נוי ושחר – האחד משחק כמו "8 מנומטר" ואחראי על אספקת והשני כמו "8 box-to-box" ואחראי על חילוץ הכדור ותנועה קדימה.
2 שחקני כנף מובהקים – דוידה וסהיטי – שהם הערוץ המרכזי לייצור מצבים. שימו כל אחד מהם מול מגן סטנדרטי בליגה שלנו וזה נגמר במצב.
מקדימה, אבו פרחי בתור החלוץ שיורד אחורה, ודור פרץ בתור שחקן חופשי שלא עוזר הרבה בהנעת הכדור, אבל נכנס לשטחים בתזמון הנכון כדי לכבוש או לבשל.
המערך עצמו לא היה רע. מה שעבר בראש של דיילה והצוות לפני המשחק היה מה שראינו בדקה השישית. בית"ר איבדו כדור, נוי שלח את דוידה באגף ימין, ובלי ירדן כהן אין לבית"ר מי שיכול להתמודד עם דוידה באגף. זה נגמר בבעיטה ממצב סביר.
בדקה ה-22 חטיפה באגף השני הובילה לקרוס של סהיטי והחמצה של דור פרץ.
מבחינתו של דיילה – כך היה אמור להיראות המשחק.
אז למה זה לא עבד?
כי בצד השני יצחקי את אלמוג כהן הימרו בגדול. לפני ששופטים את הצד הירושלמי, צריך להבין נקודה עקרונית לגבי בית"ר ירושלים:
השמיכה קצרה.
כשאתה רץ לאליפות עם תקציב של 50-60 מיליון ש"ח, אתה לא יכול גם לשלוט בקצב המשחק, גם ללחוץ, לייצר מצבים ולסיים אותם. הצוות המקצועי של בית"ר צריך לבחור לפני כל משחק את מה לחזק ומה להחליש.
מול מכבי תל אביב הבחירה הייתה אותה בחירה כמו מול באר שבע – הולכים בכל הכוח על השליטה במרכז המגרש, מוותרים על גיוון ביצירת מצבים.
יצחקי את כהן העמידו שלישיית קישור שעובדת בלי הכרה אל מול הצמד בצהוב. לפי המתמטיקה הפשוטה של 3-זה יותר מ-2 היתרון כבר היה בצד הבית"רי. אבל מעבר לכך, זה אופי השחקנים עצמם.
בית"ר לא הציבו שחקן סטייל איתמר נוי שפותח את המשחק לרוחב דרך מסירות חכמות. במקום זה, אינו ולוי עדיפים הגנתית, ועדי יונה הוא גם box-to-box, אחד שלוחץ על הכדור ונכנס לרחבת היריבה. יונה טוב מאוד במה שהוא יודע לעשות, אבל הוא לא קשר שיוצר לאחרים.
חוזרים לירדן שועה. בקשר אחורי אנחנו מזכירים בכל הזדמנות כי הוא השחקן הכי פחות מובן בליגה.
אומרים שהוא לא חלוץ וצריך לשחק באגף? אז אומרים. האמת היא לא זה ולא זה. התפקיד של שועה בבית"ר דומה לתפקיד שטוטי עשה בשנות ה00' ברומא: הוא ממוקם בעמדת החלוץ אבל מקבל חופש לנוע לאן שהוא רוצה מתי שהוא רוצה. זה תפקיד מבלבל. החלוץ של הקבוצה הוא גם השחקן שמנהל את ההתקפה ליד עיגול האמצע, וגם השחקן שנותן את מסירת העומק ליונה לתוך הרחבה. באיטלקית התפקיד הזה מכונה גם trequartista, השחקן היצירתי שמקבל חופש מוחלט. היו כאלו מספרי 10 שעסקו יותר בכיבוש שערים (באג'יו). ירדן שועה הוא יותר טוטי סטייל, כמובן באנלוגיה ישראלית בלבד.
אבל, דיברנו על השמיכה הקצרה? שועה היה היחיד בבית"ר שמסוגל ליצור מצבים ברמה גבוהה. בית"ר הרוויחו את הכדור והקשו על מכבי ת"א לפתח משחק, אבל לקבוצה הזו נשארו רק 3 אופציות להבקיע:
1. מצב נייח
2. חטיפת כדור קרוב לשער
3. הברקה של שועה, האיש שכל כובד המשקל של יצירת המצבים הונח על כתפיו. שלוש הברקות כאלו היו צריכות להיות שוות לפחות שער אחד ביום שני.
הסיבה השנייה שהתוכנית של דיילה לא הצליחה הייתה מגן ימני שפגשנו בפעם הראשונה, אבל אנחנו הולכים לדבר עליו הרבה. ננה אנטווי היה האיש השני של המשחק, לצד שועה. איזה שחקן. בליגה שמשופעת במגנים ימניים ברמה גבוהה, אנטווי הראה שהוא שייך לרמה הזו. רק פעם אחת במשחק הצליח אמיר סהיטי לייצר באגף ימין. הגנתית, אנטווי מציג חבילה שלמה. שחקן שיכול גם לתקל, גם לקרוא קווי מסירה וגם לעמוד בקצב מול שחקנים מהירים. התפקית – הכוח, מהירות ודריבל שלו עוד יבואו לידי ביטוי בהמשך.
בצד הצהוב-כחול, המצטיין היה הייטור. הבלם הברזילאי לא רק שהוביל את כל שחקני שתי הקבוצות עם 10 פעולות הגנתיות מוצלחות, גלישה אחת שלו בטיימינג מוצלח לרגליים של ירדן שועה הצילה גול. מעבר לכך, במשחק שבו מכבי תל אביב התקשתה לצאת מהלחץ וניסתה הרבה כדורים ארוכים ללא כתובת – 23/72 מדויקים, כמעט 50 התקפות שהלכו לאיבוד – הייטור דייק ב-5 מתוך 8 כדורים ארוכים. הייטור הוא בלם סולידי, בעמדה שבה סולידיות היא ברכה ולא קללה.
המצטיין השני, אפילו שלא הספיק לעשות הרבה הוא כריסטיאן בליץ'. אפילו אחרי 4 חודשים של פציעות, חלוד וללא כושר משחק, בליץ' היה השחקן הכי טוב בשורות הצהובים מהקישור וקדימה. המצב הכי טוב של מכבי ת"א במחצית השנייה (ההחמצה של מלדה) הגיע כתוצאה משתי פעולות נהדרות של יחזקאל ודור פרץ, אבל מי שאפשר את המהלך היה בליץ' שירד אחורה ושחרר את יחזקאל באגף. זה לא איתמר נוי, כבודו במקומו – כשבליץ' יורד אחורה לקבל כדור – הרבה יותר קשה ללחוץ אותו ושחקן כזה הוא בדיוק מה שחסר לדוידה וסהיטי במחצית הראשונה.
דיילה קיבל ביקורת על שפתח עם דוידה בצד ימין והעביר את סהיטי לשמאל, אבל אני יותר מופתע מההחלטה לספסל את וארלה. דוידה בצד ימין הוא בחירה הגיונית, בטח כשמולו מוזי וגיל כהן, ולמרות שהסיומת שלו לא מדויקת העונה דוידה עדיין שחקן הכנף האפקטיבי ביותר במשחק הלחץ. באגף שמאל, לעומת זאת, וארלה היה מצליח יותר מסהיטי, שהתקשה מול הפיזיות של אנטווי. אנחנו עוד נגלה במחזורים הבאים מה התקרה של סהיטי, אבל התקרה של וארלה היא להיות שחקן כנף שמאל הטוב בליגה. כשלוקחים בחשבון את השילוב בין התכונות הפיזיות ליכולות הטכניות שלו מקבלים שחקן עם תקרה מאוד, מאוד גבוהה.
השחקן הנוסף שאי אפשר לסכם את המשחק בלי להזכיר אותו הוא בוריס אינו.
מבין הקשרים האחוריים של בית"ר, לוי מוכשר מאוד, אינו הוא כבר הדבר האמיתי, וזה מתבטא גם, אבל לא רק, ב-5 תיקולים מוצלחים ביום שני, אלא בסגירות שלו וביכולת להוביל את הכדור קדימה. בזכות משחק הלחץ, בית"ר העבירו 116 מסירות בשליש האחרון מול 44 של מכבי, מה שאומר שלשחקני ההתקפה שלה היו יותר מכפול הזדמנויות לייצר מצב. הקשב שלנו תמיד הולך לכיוון הפעולה האחרונה, אבל צריך להסתכל על המבנה כולו כדי להבין איך הגענו אליה.
See less