כדי להבין את אחד השקרים הגדולים בסטטיסטיקה של הכדורגל, צריך לחזור ללונדון בקיץ 2021, שכונת סטמפורד ברידג'.
העונה של צ'לסי בדיוק הסתיימה עם זכייה בליגת האלופות, וגם בליגה, למרות ציפיות גבוהות יותר – הקבוצה הצליחה לסיים במקום הרביעי. בסיומה של אותה עונה טבלת הסטטיסטיקה הציגה מספר שנראה כמו טעות:
מלך השערים של הקבוצה היה ז'ורז'יניו, קשר אחורי שמתמקד בניהול משחק וכמעט לא מנסה לכבוש – עם 7 שערים.
אחריו, טימו וורנר, טמי אברהם ומייסון מאונט, עם 6 שערים כל אחד. צ'לסי הוציאו כ-200 מיליון יורו על ההתקפה שלהם בקיץ הקודם, רק כדי לקבל את הקשר האחורי האפור בתור מלך השערים של הקבוצה. בקבוצת האוהדים של הבלוז כתב אחד האוהדים "טימו וורנר רץ 10 ק"מ במשחק ומחמיץ מול שער ריק, ז'ורז'יניו מדלג במקום ומסיים כמלך השערים". המדיה הבריטית חגגו על המקרה ואפילו תומאס טוכל שאימן את הקבוצה מלונדון אמר "האם אנחנו רוצים שז'וז'יניו יהיה מלך השערים שלנו? לא.. מגיעה לו כל הערכה, אבל אנחנו לא רוצים אותו בתור הסקורר הראשי שלנו".
אלא שתומאס טוכל היה האחראי הראשי לכך שז'ורז'יניו סיים כמלך השערים של הקבוצה –
כל 7 הגולים שלו באותה עונה היו מפנדלים.
בזמן שוורנר, אברהם, מאונט, האברץ ואחרים היו צריכים להיכנס לרחבה בטיימינג הנכון, להילחם מול מלכודת הנבדל, למצוא את המרווח בין שני מגנים בבעיטה מרחוק – ז'ורז'יניו עסק בניהול המשחק מאחור, ונקרא לדגל רק כשהכדור הונח על הנקודה הלבנה.
עכשיו, מה היה קורה אם בחדר ההלבשה היו מחליטים שטימו וורנר הוא הבועט הקבוע? הרי הוא החלוץ שנרכש בהמון כסף. פתאום, וורנר מסיים את העונה עם 13 שערים. הנרטיב משתנה ברגע: במקום להיות פלופ, הוא הופך לחלוץ עם עונת בכורה מוצלחת באנגליה. ואם מייסון מאונט היה מקבל את הפריבילגיה? הוא היה מסיים עם 13 שערים, והתקשורת הייתה מכתירה אותו ליורש הבלעדי של פרנק למפרד כבר באותה עונה.
בפועל, הסיומת של ורנר, מאונט ואברהם הייתה דומה, וההבדל היחיד עבורם בין "בצורת כיבושים" ובין עונת כיבושים טובה לא היה קשור ישירות לליבת הכדורגל, בטח לא לתכונות שמובילות להבקעת שערים. הוא היה קשור להחלטה "פוליטית": למי אנחנו נותנים את הבונוס הזה שנקרא פנדל? העובדה שז'ורז'יניו לקח את הבעיטות ניפחה לו את הסטטיסטיקה באופן מלאכותי, ובו בזמן הנמיכה את ההערכה שלנו כלפי יתר שחקני ההתקפה.
את אותה עונה ז'ורז'יניו סיים במקום השלישי בהצבעות לכדור הזהב, לא הרבה מתחת לליאו מסי ורוברט לבנדובסקי. ועם כל הכבוד לקשר ההגנתי הנפלא שעקף את בנזמה, קאנטה (בעונה מדהימה), כריסטיאנו רונאלדו ואחרים – לא הגיע לו עד כדי כך, והוא לא היה בחמישייה הראשונה אלמלא הפנדלים.
דוגמה אחרת היא צ'ירו אימובילה.
את עונת 19/20 בסרייה א' סיים אימובילה עם 36 שערים ב-37 משחקים ועם תואר נעל הזהב של אירופה.
אלו מספרים של סקורר אגדי, מספרים שחלוצי העל ששיחקו בסרייה א' כמו רונאלדו (תבחרו איזה), איברהימוביץ', שבצ'נקו ואחרים לא הגיעו אליהם. נכון שהחלוצים ברשימה הזו הם שחקנים שיודעים לעשות הרבה יותר מאימובילה החד-מימדי שידע בעיקר לכבוש, אבל האם בשיאו הוא היה סקורר טוב מהם?
תשפטו אתם למי הייתה עונת כיבושים מוצלחת יותר:
זלאטן איברהימוביץ', עם 23 שערים "רגילים" בעונתו האחרונה במדי אינטר ורק 2 שערים מפנדלים
או לצ'ירו אימובילה בעונת השיא שלו, עם 22 שערים "רגילים" ו-14 שערים מפנדלים
פנדלים בתור קטגוריה נפרדת
זו בדיוק הנקודה לעצור ולהבין: כשאנחנו סופרים שערים "לפי כמה הכדור נכנס לרשת" – מערבבים פנדלים, שערי שדה ומצבים נייחים – אנחנו מערבבים בין יכולת ובין פריבילגיה.
שער במשחק פתוח הוא אקט של כדורגל טהור, בין אם הוא הגיע כתוצאה מטכניקה עילאית או ממיקום נכון. שער ממצב נייח הוא יכולת שמעטים רכשו. יש שחקנים שיודעים לבעוט מעולה בעיטות חופשיות ואחרים שלא. ההבדלים גדולים. בפנדל, לעומת זאת- הממוצע לכיבוש עומד על, פלוס מינוס – 80%. להבדיל מבועט בפוטבול – שחקן אחד שזה התפקיד שלו במשחק, ולהבדיל מבועט נייחים בכדורגל – שבדרך כלל יש לך שחקן אחד שיש לו סיכוי להכניס את הכדור מהטווח הזה לרשת – בכל זמן נתון יש לקבוצה על המגרש לפחות חמישה שחקנים שמסוגלים להבקיע פנדלים באחוז שקרוב ל-80%. רק אחד מהם יכול לבעוט ולקבל את הקרדיט. מי זה יהיה?
וכאן מגיעה שאלה שלא קשורה לכדורגל, כי פנדל הוא עניין פוליטי.
ה"זכות" לבעוט פנדלים בקבוצה שמורה לרוב לשחקן הכי חזק, לשחקן הוותיק או לשחקן שהמאמן סומך עליו. לפעמים ההחלטה על הבועט היא החלטה של פרגון – בואו ניתן לשחקן החדש להיכנס לעניינים, או נפרגן לשחקן הצעיר ולמאזן שלו. האם הם כבשו בשביל הקבוצה? – כן. האם הגול הזה צריך להיספר במאזן שלהם – חד משמעית כן. אבל בטבלה אחרת. אפשר לייצר טבלה נוספת של יעילות בפנדלים ושם להעלות על נס את הפנדליסטים הטובים ביותר. אבל לא לערבב עם מלכות השערים.
ובליגה שלנו?
בואו ניקח את בית"ר ירושלים העונה. לבית"ר יש לפחות שני בועטים שיכולים להיות בועטים קבועים – עומר אצילי וירדן שועה. מה קורה אם מתחילת העונה הייתה מתקבלת ההחלטה שירדן שועה הוא הבועט הקבוע, בלי החלפות ובלי "פרגונים" למוזי ויונה?
מספיק ששועה היה כובש 80% – והוא היה היום שווה לדן ביטון בראשות טבלת מלך השערים עם 15 שערים. לאצילי היו רק 5 במקרה כזה. פתאום השאלה מי המלך בירושלים הייתה שאלה קלה.
ואם זה היה הפוך? אם כל הבעיטות היו הולכות לאצילי – באותו המאזן? לאצילי היו היום 13 שערים, לשועה 7. מי הכוכב עכשיו?
טבלת מלכות השערים הנוכחית – עד למחזור 21 – הייתה נראית שונה מאוד אם לא היינו כוללים בה פנדלים. דן ביטון עדיין מוביל, אבל המירוץ הרבה יותר צמוד. שחקנים שמשיגים את השערים שלהם כתוצאה מיכולת לנוע ולמקם את עצמם נכון – כמו דור פרץ – מקבלים את הקרדיט שמגיע להם. לעומת זאת, המאזן של שחקנים כמו טריוונטה סטיוארט משקף טוב יותר את העונה שלו. במקום מאזן סביר של 8 שערים ב-20 משחקים, חלוץ הרכש היקר של מכבי חיפה עומד עכשיו על 5 שערים בלבד ב-20 משחקים. האם זה לא הולם טוב יותר את הביצועים שלו?
