עקביות היא מה שלוקח קבוצה קטנה מנורבגיה ל-16 הגדולות של אירופה. בלי שיטה סדורה ושחקנים שיודעים איך ללחוץ כיחידה אחת ואיך לצאת למתפרצות בתיאום – בודו גלימט היו מסיימים את דרכם עוד לפני המפגש מול אינטר. קבוצת אנדרדוג לא מנצחת "על איכות" נטו לאורך 90 דקות, אלא בזכות מבנה חזק, ניהול סיכונים חכם והיכולת לייצר מעברים קטלניים.
ומה עם נבחרת ישראל? האם אנחנו רוצים "עוד קמפיין מוקדמות שבו נתנו שני משחקים מכובדים ולא העפלנו" ולחזור לאותו מעגל קסמים של ציפיות ואכזבות, או לייצר סיכוי ממשי להעפיל לטורניר גדול?
לבנות בהדרגה
עם הסגל הקיים, הדרך הישירה לא תצליח. הפיתרון הוא לבנות בהדרגה.
להתחיל עם חבורה של שחקנים צעירים, בני 26 ומטה, עם שיטה קבועה ולהשתפר מטורניר לטורניר. הטורניר הראשון יהיה מאכזב. אבל במוקדמות מונדיאל 2030, אחרי שנתיים-שלוש ביחד, כבר יהיה לנו סיכוי אמיתי. בעוד 5-7 שנים כבר תהיה לנו נבחרת טובה, כזו שיכולה לתת פייט במונחים אירופאיים.
המערך: מעבר בין 4-3-3 ל-3-4-2-1
ה-4-3-3 שראינו אצל בודו גלימט הוא מערך שיכול לשרת קבוצה אנדרדוגית, שכן הוא מייצר זוויות מסירה טבעיות, סוגר את האמצע ואידיאלי למתפרצות. אבל חשוב להבין את המחיר: זה מערך של "סיכון גבוה, תגמול גבוה". הוא דורש אינטנסיביות, ואם הקבוצה סובלת מבלמים איטיים או שחקני כנף שלא יורדים לעזור – המערך נפתח באגפים ונענש מיד.
הבעיה? הכישרון בארץ לא מאוזן בין העמדות הקדמיות לאחוריות. מקדימה עמוס מדי, מאחור דליל. במערך 4-3-3, העומס על ירין לוי, בתור הקשר האחורי שאמור להחזיק לבדו את המבנה הזה ולשמש כ"מכ"ם" שמנקה הכל, יכול לשחוק כל שחקן מוכשר.
ה-3-4-2-1 יכול להתאים יותר. בכדורגל המודרני זה לא "מערך שלושה בלמים" קלאסי ופסיבי, אלא מערך היברידי. כשהיריבה תוקפת, הוא מאפשר לרדת ל 5-4-1 הגנתי נמוך שמגן על מרכז הרחבה, ומאפשר לצאת למעברים דרך הכנפיים או הקשרים ההתקפיים.
הווינגבאקים שלנו, בטח חלאיילי, תפורים לתפקיד של סגירת הקו ויציאה למעבר. סולומון וגלוך הם שני היוצרים הכי טובים מאחורי החלוץ שיכולנו לבקש, ושלושת הבלמים הם אולי לא החלק החזק ביותר שלנו, אבל בתיאום הנכון הם יכולים ליצור מרכז הגנה לא רע.
השחקנים: איזון בין כישרון ובשלות
כדי שמערך כזה יעבוד – מערך שמבוסס על משמעת טקטית, סגירה חכמה וריצה של הווינגבאקים – אנחנו חייבים רגליים טריות. צריך למצוא את האיזון העדין שבין להצעיר את הנבחרת, ובין לעבור תהליך למידה מדורג שבו שחקנים צעירים משתלבים בהדרגה ולומדים מהשחקנים שיש להם יותר ניסיון.
להעלות בני 20 כמו ירין לוי וניקיטה סטויאנוב להרכב הראשון זה הימור שכנראה נשלם עליו בקמפיין הראשון אבל ישתלם מהר מאוד. מצד שני, נבות רטנר בן ה-18 הוא עדיין "הדור הבא" שיעלה ל-20 דקות להתחשל מול האוסטרים והאירים.
יש שחקנים שראויים להיות בנבחרת אבל הם נשארו בחוץ. מה עדיף – להושיב את ירדן שועה, נושק לגיל 27, על הספסל או לבשל בקצב שלהם את אבו פרחי ודאפה לטורנירים הבאים? עזבו ענייני כבוד או "מגיע להם" – העתיד שלנו כנבחרת חשוב יותר.
יש כמה שחקנים שהם העוגן להצלחה של השיטה:
מערך ה 4-3-3 תלוי בתפקוד של הקשר האחורי, ומלבד ירין לוי אין קשר אחורי (להבדיל מקשר אמצע) שיכול להחזיק את השלד ולקשר בין שני הבלמים לחלק ההתקפי שלפניו.
ב3-4-2-1 נשען על היכולות של חלאיילי ורביבו לסגור את הקווים. מאחוריהם אין תחליף ראוי כרגע. אם אחד מהם או שניהם פצועים או לא בכושר, עדיף לחזור ל-2 בלמים ולעבות את הקישור האחורי.
עד שאבו פרחי או דאפה יבשילו ויפרחו, דור תורג'מן הוא החלוץ שלנו. תורג'מן הוא חלוץ אידיאלי לעידן המודרני, אחד שיכול לסדר לאחרים לא פחות מאשר לסיים לעצמו. רק שיישאר בריא.
הפוטנציאל
שחקן מול שחקן, אנחנו מתקרבים בהדרגה לטופ-100 בעולם יותר מאשר לטופ-50. בסגל של קוסובו יש 4 שחקנים ששווים יותר מענאן חלאיילי, השחקן היקר ביותר שלנו. לאוסטריה יש חמישה. בכל הסגל יש לנו 2 שחקנים בשווי של מעל ל-10 מיליון יורו, וגם אם נניח שמנור סולומון יחזור לשם, אנחנו עדיין במיעוט איכותי לא רק לעומת האוסטרים, אלא גם לעומת האירים והקוסוברים.
הדרך היחידה הריאלית לעלות לטורניר גדול, חוץ מללכת באותה הדרך שבה אנחנו נכשלים כבר 50 ומשהו שנה, היא לבנות תשתית יציבה שלא תשתנה אחרי הפסד או שניים. תסתכלו על ההרכבים הללו – אנחנו לא בדרך להיות מעצמה עולמית, אבל אחד הלקחים מהמסע של בודו גלימט הוא שקודם כל צריך לשים את עצמך בתמונה דרך שיטה אסטרטגית שעובדת. משם והלאה, המזל יכריע.