איך קורה שקבוצה עם תקציב קטן פי-2 מזה של מכבי תל אביב ומכבי חיפה מוצאת את עצמה עמוק בתוך מאבק האליפות? המקרה של בית"ר ירושלים העונה הוא הזדמנות מרתקת לבחון איך אנדרדוג מצליח לגשר על פערי איכות וכסף, לאו דווקא דרך "קסם", אלא דרך מודלים שונים של שונות (Variance) וסיכון.
כדי להבין את זה, צריך לצלול רגע לתיאוריה של בניית קבוצות. הכלל הבסיסי הוא שאם אתה אנדרדוג, אימוץ האסטרטגיה של הפייבוריטיות הוא מתכון לכישלון. אתלטיקו מדריד של סימאונה היא הדוגמה הקלאסית: קבוצה שמבינה שאין לה סיכוי לנצח את ברצלונה או ריאל במשחק של שליטה, ולכן היא גוררת את המשחק לאזורים אחרים לגמרי.
מה הכלי היעיל ביותר נגד כסף? כאוס, או במילים אנליטיות – הגדלת השונות. קבוצות עשירות וארגונים גדולים הם מכונות שמטרתן לייצר וודאות. הן שואפות להחזיק בכדור, לכתיב קצב ולמזער את ההשפעה של המזל, כדי שהיתרון האיכותי שלהן יבוא לידי ביטוי. לעומת זאת, כשהאיכות נחותה, האינטרס הוא הפוך: לוותר על השליטה ולהכניס למערכת אלמנטים של אי-סדר. העונה של בית"ר היא דוגמה חיה לאפקט הזה, והוא משתקף היטב בשני רבדים: בפרופיל השחקנים ובנתוני המשחק.
ברמת השחקנים, קיים מושג שנקרא "הנחה על מוזרות". השוק מתמחר בחסר שחקנים "לא שלמים" – כאלה עם תקרה גבוהה מאוד אבל רצפה נמוכה; שחקני "קצה" עם יתרונות ענקיים וחסרונות בולטים. ירדן שועה הוא ההתגלמות המושלמת של הפרופיל הזה. עם תקציב של כ-50 מיליון שקל, ההתקפה של בית"ר נשענת על יוצר מצבים שהוא אנומליה סטטיסטית: מצד אחד דומיננטיות מוחלטת בבישולים, ומצד שני סיומת בינונית (3 שערי שדה בעונה שעברה) ואחוזי דיוק במסירה של כ-70% בלבד. בקבוצה שמקדשת יעילות ושליטה (כמו מכבי ת"א), שחקן עם נתונים כאלה היה כנראה נדחק הצידה. בבית"ר, הנוכחות שלו מייצרת סגנון משחק תנודתי, שקשה מאוד להתכונן מולו.
ברמת הקבוצה, הנתונים מראים ויתור מובהק על וודאות לטובת ניצול הזדמנויות. בדומה למודל של לסטר סיטי (שלקחה אליפות עם 42% החזקת כדור), המספרים של בית"ר חושפים תלות גבוהה במצבי מעבר. כמעט 20% מהשערים הצפויים (xG) של הקבוצה (ללא פנדלים) מגיעים ממתפרצות. זהו נתון חריג בהשוואה ל-12% אצל מכבי ת"א ו-8% בלבד אצל מכבי חיפה. המשמעות היא שהמשחקים של בית"ר חשופים יותר, מהירים יותר, ופחות "נשלטים".
וכאן נכנס האלמנט האחרון: המזל, או הסטייה מהתוחלת. בניתוח קר של "שערים צפויים" (xG) מול היריבות, עולה שבחלק גדול מהמשחקים הצהובים-שחורים לא היו הקבוצה העדיפה. חלק מהמשחקים הוכרעו על פנדלים גבוליים או ניצול מצבים חריג. ב"טבלת אמת" שמנטרלת את הרעש הזה, המיקום של בית"ר היה אמור להיות נמוך יותר.
זה מוביל לשאלת המפתח להמשך העונה: האם בית"ר תתיישר, או שהמציאות תתיישר? האם הסגל הזה יחווה את מה שמכונה בסטטיסטיקה "רגרסיה לממוצע", ומשחקים ש"אמורים" להסתיים בתיקו באמת יתחילו להסתיים כך? הניסיון מלמד שלאורך זמן קשה לנצח את המספרים. בית"ר נהנית כרגע מהפירות של שונות גבוהה, אבל ללא שינוי בנתוני הבסיס, התיקון הסטטיסטי הוא ככל הנראה רק עניין של זמן.